כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    הלכה הילדה, נשאר הפלא

    10 תגובות   יום רביעי, 7/5/08, 14:15

       חגיגות הששים שלנו מאוד אינטנסיביות: מי שרצה לשמוע מצעד של השירים הבולטים ביותר בשנות המדינה יכול היה לבחור בין שלוש אופציות שונות - שלא לדבר על מגוון האלבומים החגיגיים, אינספור הכתבות וגליונות החג. עושה רושם שאצלנו חוגגים כל עשור באינטנסיביות שבה במדינות אחרות חוגגים פעם ביובל. האם מישהו מתאר לעצמו אינטנסיביות כזו בחגיגות ה-230 לארה"ב? 

       הסיבה היא לא רק שנותיה הצעירות של המדינה. אני לא מומחה גדול לאופי חגיגות העצמאות של מדינות צעירות באפריקה ובאסיה, שקיבלו את עצמאותן בסמוך לנו או אפילו אחרינו, אבל לפחות מרחוק נראה שחגיגות הששים שלהן אינן דרמטיות כמו אצלנו. יש לזה גם ביטוי אובייקטיבי: לא רק העתונות הישראלית, אלא גם העתונות הבינלאומית מקדישה לכל עשור שלנו מוספים מיוחדים שלא היתה מקדישה לשום מדינה בסדר גודל דומה.

       נדמה שהסיבה העיקרית לכך היא תחושת הנס המתלווה לעצם קיומה של ישראל - עשור ועוד עשור, כנגד כל הסיכויים. לא מדובר בנס במובן הדתי, אלא בנס אנושי: מדינה כל-כך קטנה, נטע זר יהודי ומערבי זעיר בלב אזור ערבי ומוסלמי שלא רק שמצליח לשרוד ולהגן על קיומו מפני כל אויביו, אלא בו-זמנית מצליח, באותן 60 שנה, לקלוט 3 מיליון עולים (פי חמישה ממספר הישראלים ב-1948), לפתח כלכלה מרשימה שמציבה אותו במקום ה-22 במדד איכות החיים הבינלאומי, ובמקום הרבה יותר בולט במפת ההייטק העולמי. זו, אגב, הסיבה שאין שחר לטענה כאילו הגניוס היהודי המפורסם איבד את כישוריו בישראל. אדרבה, האם יש עוד מדינה שהגיעה להישגים כאלה תוך כדי מצב של סיכון קיומי, כפי שהשיגה ישראל?

     

       בקיצור, אנחנו חוגגים את עצמנו לעייפה, לפחות בכל עשור, משום שאנחנו עצמנו מתקשים להאמין שהצלחנו לעבור עוד עשור בשלום. ותחושת הפלא אכן מוצדקת; זה בהחלט לא מובן מאליו. מה שמצער הוא שמשהו מתחושת הפלא הזו שאנחנו חשים פעם בעשור לא חודר גם ליומיום הישראלי, שהוא בדיוק הפוך: מלא חמיצות וביקורת עצמית קיצונית. כן, יש לנו הרבה בעיות, אבל מותר לנו לזכור גם ביומיום שכל מה שבכל זאת הישגנו אינו מובן מאליו. זה לא מפחית בכהוא זה את הצורך להיאבק למען קץ המלחמות ובעד השלום, או כנגד השחיתות, האלימות ושאר מחלות חיינו. זה רק אומר שאת המאבקים האלה צריך לנהל בפחות זעם קדוש של שנאה עצמית. מותר לנו להרשות לעצמנו קצת עין טובה על עצמנו יותר מפעם בעשור.    

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/5/08 17:19:

      "נדמה שהסיבה העיקרית לכך היא תחושת הנס המתלווה לעצם קיומה של ישראל - עשור ועוד עשור, כנגד כל הסיכויים. לא מדובר בנס במובן הדתי,"

      ובכן, ככל שאני רואה זאת, מבחינת ארופה ואמריקה הנוצריות - אנו עדין היהודים, וחידשנו את ריבונותנו בארץ הקודש. על כל המשמועויות התיאולוגיות הנובעות מכך. לכן כל פיפס כאן מקבל כותרת ראשית ב"ניו יורק טיימס", לכן מתאכזבים מאיתנו כל פעם מחדש כאשר אנו נוהגים כמו כל אומה אחרת. לכן יש מי שאוהב אותנו. לכן יש מי ששונא אותנו (ראית גוף או ארגון כלשהו באירופה או אמריקה ה"אוהב" או "שונא" את גאנה, למשל?).

      מובן שמבחינתנו (רוב הקוראים, אני מניח) אין מדובר בנס, אלא צירוף של מנהיגות מושכלת ונחושה ולחץ חיצוני+היפוכם במתנגדנו, שגרם למדינה לקום ולהתפתח. לא כאן המקום לניתוח ההצלחה של ישראל, אבל בדיקת פרטי ההיסטוריה תסביר במונחים מאד ארציים את סיבות ההצלחה של המדינה, כשם שגם תסביר את הסכנות העומדות עדיין מולה, הן לגבי המשך הצלחתה בעתיד, והן - אם ייעשו השגיאות המתאימות - את הפסקת קיומה.

      גם אם תבדוק את הסיבות לענינם של מדינאי העולם בתקומת ישראל (בעיקר אנגליה של מפנה המאה התשע עשרה-עשרים) - תמצא נימוקים תיאולוגיים מאחוריה.

        9/5/08 21:11:

       

       

      יום  העצמאות,  זה  היום  שבו  נפתחים  שערי  ליביבאהבה  גדולה  לארץ.היום  שבו  אני  חוזרת  אל  ימי  התום  של  המדינה,זה  היום  היחיד  שמזכיר  את  הארץ  שעליה  חלמנו.לראות  את  טקס  פרס  ישראל,  ואת  טופול  מנחה

      זה  היה  כמו  לחזור  למציאות  אחרת.

         

       

        9/5/08 16:02:

      מר שלג,אתה אוכל כיום את פירות ההשקעה המבורכת שנזרעה בשנות ה50 וה60 הקודמות.

      בעתיד,אתה תאכל מרורים, מההשקעה הרקובה של 20 השנים האחרונות,ושל השנים הבאות עליך לרעה.

       

        9/5/08 12:00:

      תודה ידידי

      דבריך אכן מבטאים תחושות שאני שותף להן, בצד תחושת חוסר אונים לנוכח ריקון התכנים שארצנו ושאני עד לכך ולאו דווקא מפי המדיה, אלא מנסיון והתעמתויות אישיות שלי.

       

      הנורא הוא, שההסכמה לדברים שאני שומע מכל עבר בלא שדברים אלה יהיו מגובים ומלווים בהחלטה נחושה וברורה, שאף אחד לא "יוציא את הערמונים מן האש" וכי זה תלוי בי ובי לבדי, אצל רוב ובעצם כל אותם אלה ששוחתי עמם.

       

      כל נסיונותי לעורר מישהו  לפעולה (סיעור מוחות ומשם מציאת דרכי פעולה ו...), נענו ביאוש מן הצד השני ורק נטייה לקינה על אשר איננו ו/או אבד. זהו, תרמתי את 5 האגורות שלי גם כן...

       

       

       

       

        9/5/08 09:15:

      הנה לינק לשאלות ששאלתי:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=380619

        9/5/08 09:08:

       

      צטט: יאיר שלג 2008-05-09 08:57:45

      לחנה בית הלחמי,

       

      חנה שלום,

       

      בוודאי שיש מקום במסגרת החגיגות גם לחשבון נפש רציני ועמוק על הכשלים העמוקים בחיינו ואיך ניתן לתקנם. חשבון נפש כזה אמור להיות בעיקר נחלתה של העיתונות הכתובה - ואם יש ערוצי רדיו וטלוויזיה רציניים, אז גם הם. לצערי, אכן מעט מדי נעשה השנה בכיוון הזה, והתקשורת היתה תפוסה בעיקר על-ידי הקצוות: או כתבות שיש בהן רק מן החגיגה או קינות על כך שהמדינה רקובה, לא שווה כלום והיא כנראה עומדת ממילא בפני סכנת חיסול. אגב, מי שחושב שהקינות האלה הן חשבון הנפש המצופה והתשובה הראויה ל"חגיגות הסתמיות", אינו מבין חשבון נפש רציני מהו.

        

       אבל בצד חשבון הנפש יש גם מקום לסתם חגיגה פשוטה ועממית, מה שאת מכנה בזלזול "הקרנבל של רוחמה". בדיוק כמו שכל אדם פרטי שמגיע לגיל משמעותי אמור לעשות חשבון נפש על חייו אבל בהחלט לגיטימי שגם סתם יחגוג בשמחה פשוטה וטבעית את העובדה שהצליח להגיע לגיל משמעותי ולעשות כמה דברים משמעותיים בחייו - כך גם למדינה, בוודאי מדינה שעצם קיומה לא היה מובן מאליו מלכתחילה, ולמרבה הצער גם אינו מובן מאליו היום.

       

      יאיר,

      "הקרנבל של רוחמה" אינו חגיגה פשוטה וסתמית אלא נציג נאמן של אבדן הדרך העמוק שאנחנו שרויים בו. אין מערכון של החמישיה הקאמרית או ארץ נהדרת, שייטיב לייצג את הגרוטסקיות שבוף יותר ממנו עצמו. והבזבוז העצום אל מול החוסר העצום שקיים פה....אולי על כך אמא רבי נחמן, שמי שמבזבז/ת את כספו/ה, מבזבז/ת את זיעת אפיו/ה.

      ומילה לגבי העיתונות הכתובה, או שמא - המודפסת: ראה את הרשימה של רוגל אלפר היום לגביה. היא חלק מהמצב, היא לא זירת הדיון במצב. כבר מזמן לא. הזירה היחידה שיש בה פלורליזם-מובנה ויכולה לשמש כזירה לדיון על חשבון-הנפש, היא האינטרנט.

      ראה פוסט קודם שלי שמתחיל בעצם את הדיון שלי על חשבון הנפש - האם אנחנו מדינה של כל יהודיה? התשובה, בצל הקרנבל של רוחמה, היא לא.

      אני לא יודעת אם אתה מתכוון להגיע לסיור בבית התפוצות בעוד שבוע, בכל מקרה - גם שם יכול להתחיל הדיון הזה. רק שמישהו יתחיל אותו כבר, ולא בצקצוק שפתיים ונזיפה יהירה במי שמתנשא מעל הקרנבל של רוחמה, שלא צריך להתנשא מעליו - שכן הוא מלכתחילה הנמיך את עצמו מתחתינו. אולי כדאי שסוף סוף נפסיק (כולנו) להתכופף כדי להתאים את עצמינו לגבהו המצומק, ונתחיל להציב רף שאולי ימתח אותו עד אלינו.

      חנה.

       

        9/5/08 08:57:

      לחנה בית הלחמי,

       

      חנה שלום,

       

      בוודאי שיש מקום במסגרת החגיגות גם לחשבון נפש רציני ועמוק על הכשלים העמוקים בחיינו ואיך ניתן לתקנם. חשבון נפש כזה אמור להיות בעיקר נחלתה של העיתונות הכתובה - ואם יש ערוצי רדיו וטלוויזיה רציניים, אז גם הם. לצערי, אכן מעט מדי נעשה השנה בכיוון הזה, והתקשורת היתה תפוסה בעיקר על-ידי הקצוות: או כתבות שיש בהן רק מן החגיגה או קינות על כך שהמדינה רקובה, לא שווה כלום והיא כנראה עומדת ממילא בפני סכנת חיסול. אגב, מי שחושב שהקינות האלה הן חשבון הנפש המצופה והתשובה הראויה ל"חגיגות הסתמיות", אינו מבין חשבון נפש רציני מהו.

        

       אבל בצד חשבון הנפש יש גם מקום לסתם חגיגה פשוטה ועממית, מה שאת מכנה בזלזול "הקרנבל של רוחמה". בדיוק כמו שכל אדם פרטי שמגיע לגיל משמעותי אמור לעשות חשבון נפש על חייו אבל בהחלט לגיטימי שגם סתם יחגוג בשמחה פשוטה וטבעית את העובדה שהצליח להגיע לגיל משמעותי ולעשות כמה דברים משמעותיים בחייו - כך גם למדינה, בוודאי מדינה שעצם קיומה לא היה מובן מאליו מלכתחילה, ולמרבה הצער גם אינו מובן מאליו היום.

       

        9/5/08 07:23:
      יש לי בעיה עם המונח "שנאה עצמית". הוא שגוי, הוא מטבע לשון שמשמשת לכל דמגוגיה לוחמנית אפשרית כאן. הייתי מוותרת עליו. אם תיקח את כולנו - מהמאקרו (המדינה, העם) למיקרו (כ"א מאיתנו) אל ספת הפסיכולוג/ית, תראה הרבה סוגיות בשלות ותפיסת "אני" של הישות הציבורית וההשתייכות האינדבידואלית אליה - שיש לעבוד עליהם, שצריך היה להקדיש להם קמפיין וחגיגות מתוך הבנה מקצועית ואנושית עמוקה יותר - ולא לתכנים המקטבים, השטחיים, הרדודים, האוויליים, הפופוליסטיים, הפוליטיים-בגרוש, להם הוקדש מה שכונה בבוז בעם: "הקרנבל של רוחמה".

      ביקורת יכולה להיות גם קונסטרוקטיבית. בעיקר אם היא עניינית.

      כאשר ביקורת מלווה בזעם קדוש או לא, היא אינה קונסטרוקטיבית אלא דסטרוקטיבית.

       

      מותר גם בהחלט לראות את הצדדים היפים הטובים והנעימים במדינה. אפילו לחגוג .

       

      נחמד לקרוא פוסט כמו שלך לשם שינוי. 

       

        7/5/08 14:47:

       

      חותמת על כל מילה.

       תודה לך, האם גם חבריך בעיתון הארץ חושבים כך?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין