יושב לו איש לא צעיר ומחמם את האבן הקרה.

מלטף ומדבר, מספר ומתגעגע

אל הבן שנמצא שם מתחת

וידו- כבר לא נוגעת.

ומספר למצלמה על השנים מאז,

ועל אותו יום אז,

שמונה עשרה שנה, כך וכך חודשים וכך וכך ימים..

אני לא ממש מקשיבה,

הוא מסכן, אני חושבת -

כאב גדול זה לאבד בן.

חגים הם חגגו יחד.

הוא לא יכול להיפרד.

עורך שולחן לילד על האבן הקרה,

ולא מאמין שלא יכול לשלוח יד.

המצלמה מתרחקת, מבט מעל,

ושב הוא ומספר,

על - אחד עשרה שנים אחרי אותו יום ארור,

כך וכך חודשים וכך וכך ימים אחרי..

ויושב ליד האח, בן הזקונים, הטמון שם ליד.

לחמם גם אותו עם מילותיו האוהבות,

עם מגע היד שלעולם כבר לא ממש תיגע.

ואני מכבה את הטלויזיה,

לא יכולה להכיל את כל הכאב

של איש יקר אחד,

אבא של עמית ואביעד,

עם נפש מתעגעגת,

וחור ענק בלב.

יהי זכרם ברוך.