ברוח יום הזיכרון -חשבתם פעם איך תיראה הלוויה שלכם? אני חלמתי על זה, בחלומי ראיתי דרך הקבר,את קהל הנוכחים את קרובי מחיכים חיוך זדוני בזווית הפה ומלחששים אחד לשני : המטרד הלך לבלי שוב.

במקום מסיבת חתונה תיהיה מסיבת מיתה

הרבה אנשים רוצים בהסתלקותי מן העולם,מי יודע אולי גם אני רוצה זה יתברבר רק בעתיד.צברתי לי כל כך הרבה אויבים ,ב48 היו פחות..

הכי כואב שהאובים האלה באים מתוך עמך,מתוך משפחתך מתוך דמך ההורים מתיחסים  אליך כחפץ מובן מאילו האנשים שהולידו אותך מבחירה

 מפנים לך עורף כאילו אתה אדם זר הם רוצים ביציאה שלך מהחיים שלהם ואם אפשר שזה יקרה כמה שיותר מהר, לפחות ככה אני מרגיש,

אני לא חיי בכבוד,כלומר אין מי שיכבד אותי, אין כאלה עכשיו ואולי גם לא יהיו כאלה בעתיד.

אני חושב לעצמי שאני רוצה שלפחות המוות שלי יהיה מכובד  אם יהיו הספדים,מה יאמרו בהם? איזה דבר טוב יש לקרובי לומר עלי? אחרי הכל,אני לא אדם קל אבל לא מפלצת כמו שמנסים להציג אותי. הייתי רוצה שיזכרו  את המוטיבציה שלי להוכיח מה אני שווה, את היכולות שלי את מה שתרמתי ועוד אתרום לעולם, ולא את כל הפקאים שיש לי בתור נכה,כי האמת? זה מה שידברו עליו בסוף דרכי,י ולא על המעלות שבי,גם אם הן מעטות. אני אני רק מבקש מקרובי: בכו עלי בעת לכתי דברו עלי טובות, גם אם אותי אתם לא יכולים כבר לראות.

ומשהו ליום הזיכרון רגע לפני סיומו, בעיני היום הזה הוא לא אפקטיבי, כי מי שצריך להתמודד עם השכול, מתמודד איתו כל שניה בחייו ומי שלא, עם צאת יום הזיכרון מייד שוכח, ומתפנה למסיבת יום  האצמעות שלו אבל מה עם משפחת השכול? הם לא חוגגים שום דבר,איין להם סיבה בכל חג הם חושבים על יקירם שנהרג אבל רנחנו גם עוד 20 ימים זיכרון לא נזכור שום שם,שום חיוך

אני  גם מתקשה להבין את ההחלטה להתחיל את יום האצמעות מייד בסיום יום הזיכרון היום הזה קשה, קשה לכולם וזה בלתי נתפס שבדקה של נפנוף דגל וקול  תרועה עוברים מעצב לשמחה,כאילו אין כאן מלחמה.

בכל מקרה, חג שמח.