אני יושבת ליד השולחן, לידי מונחת ביצה קשה אני מסתכלת בה, לפעמים הצהוב מגעיל אותי ואני שואלת את עצמי האם היום זה יום כזה. אני מהורהרת, לא יודעת אם בכלל בא לי לאכול. פתאום אני שומעת פראאק פראאק אני מסתכלת בפליאה מכווצת את גבותיי, מה עובר עלי? אני הוזה? מתוך הביצה יוצא לו ייצור קטן וחביב, אני כל כך בהלם שאני שוכחת לנשום. הוא מסמן לי להתקרב אני רוכנת קצת, בזהירות, הוא אומר לי "תראי" וטופח על הבטן שלו, אני אומרת: מה? לא מבינה והוא בשלו, טפיחות קטנות על הבטן המלאה שלו, אני מתחילה להתעצבן, מה אתה רוצה? מי אתה? לפחות היו לי שלוש משאלות או משהו.. הוא מצחקק המניאק, לועג לי, לך קיבינימט אני אומרת ובועטת בכיסא לידי והוא נעלם מיד אולי נעלב, אני מתעוררת מההזיה ומחייכת כדי שלא ישימו לב שבכלל לא הייתי פה.

בזמן הזה דיברו אלי, לא שמעתי

ביקשו שאעביר את המלח, הפלפל, דיברו על דברים כל כך חשובים.

אני חושבת על היצור הקטן איך הוא לקח אותי מכאן לרגע, גאון!

ארוחות עם אנשים לא מעניינים מיצרות אצלי עד היום הזיות מטורפות.