| ראיתי אותם מפלסים דרך בין מאות האנשים ומתקדמים לעברי.רעש המולה בחצר, כולם ממהרים לרוץ לחגיגות ה60 של מדינת ישראל היא נעמדה מולי, תמירה ויפיפייה, שערה הבלונדיני נופל במלא הדרו עד המותניים, עיניה כחולות ומבריקות, לבושה בחצאית מיני וחולצה לבנה וכולה קורנת אור וחיוכים.היא חיבקה אותי חיבוק גדול, הרפתה ושוב חיבקה סיפרה שמאוד התגעגעה וכמה היא שמחה לראותי. 4 שנים חלפו,ונראה כאילו רק אתמול הגיעה לכיתתי, ילדה מבוהלת,בקושי צעדה ברחבי הפרוזדור, חוששת מהצל של עצמה, כפופה, חסרת בטחון, הולכת כשראשה מוטה כלפי מטה ובכל רגע דוחפת את המשקפיים שמחליקים על חוטמה. בודדה, בלי חברות, מתקשה בלימודים, בקושי ניתן לשמוע את קולה, ובעיקר חסרת אמונה בעצמה.כשהיא נכנסה לכיתתי, ברגע הראשון חשתי חמלה, אך לאחר כ-3 פגישות זיהיתי את נקודות החוזק שלה, כל שנותר לי היה לדאוג שגם היא תראה אותן. בעבודה איטית עם הרבה אמונה הרבה עידוד ותמיכה, בשילוב ושיתוף ההורים גם היא התחילה להאמין ...זו הייתה תחילת הדרך שלה להצלחה...שלי היה חלק משמעותי בסלילתה כך הרגשתי.והנה היא עכשיו עומדת מולי , קורנת מחיוכים מספרת לי על מגמת הגרפיקה ומבחני הבגרות, הוריה מקשיבים כשמעיניהם מנצנצות דמעות של אושר והבעת תודה. ואני יום אחרי עדיין מרגישה את החיבוק שלה שנח על צווארי ויודעת שאלו רגעי האושר שגורמים לי לרצות להישאר ולהיות שם למרות כל הקשיים. |