הבקר פתחתי את המייל אל המצגת התורנית, ציורים מדהימים של פיקאסו מלווים במוסיקה רגועה ומרגיעה ובמשפטי מפתח מעוררי מחשבה בנושא חברות ואהבה.

היה שם משפטים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב פוסט:

אני אוהב אותך לא בגלל מה שאת, אלא בגלל מה שאני כאשר אני נמצא לידך (אז רגע... אתה רואה אותי? או את עצמך?)

בגלל שמישהו לא אוהב אותך כמו שאת רוצה, זה לא אומר שהוא לא אוהבך בכל ליבו (נו, באמת, לא שבענו מהמשפט הזה? אם היה אוהב בכל ליבו, היה מתאמץ... אוהב כן, אבל ממש לא בכל ליבו...)

האדם ששווה את הדמעות שלך, לא יגרום לך לבכות (???)

הגעגועים הקשים הם כאשר את עם מישהו ואת יודעת שלעולם הוא לא יהיה שלך... (או רגע,  את המשפט הזה בדקתי כמה פעמים... הוא ממש נכון, רק חבל שלא הפנמתי את השעור הראשון והייתי צריכה לעבור אותו שוב...אז תזכירו לי, למה הייתי איתו אם ידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי?)

ואז הגיע המשפט הבא:

תמיד יהיו בני אדם שיכאיבו לך, מה שעליך לעשות זה להמשיך לסמוך עליהם, אבל להיות זהיר כפליים

ואני שואלת: למה? למה לבזבז אנרגיות על להיות זהיר כפליים? פשוט לא לסמוך עליהם ולחפש את מי שאני כן אוכל לסמוך עליו, לא ככה?

הפחד של אנשים לנתק קשר עם אנשים אחרים, לנקוט עמדה, לומר לאותו אחד שפגע "סליחה, פגעת בי ועכשיו תצטרך לרכוש את אמוני בחזרה..."

וספור קצר מחיי הגן:

לפני שבוע נכנס ילד לגן ואמר שילד אחר זרק עליו חול... בקשתי ממנו שיקרא לילד השני שיכנס רגע לגן. נכנס החמוד התורן ואני שואלת אותו אם הוא יודע מדוע בקשתי ממנו להגיע. הוא כמובן אומר לי שכן, בגלל שהוא זרק חול (כי בגן שלנו ילדים לוקחים אחריות על טעויות).

אמרתי לו שנפלא שהוא לקח על זה אחריות ואז הוא שאל אם הוא יכול לחזור לחצר, כי הוא בקש סליחה מהילד השני וההוא סלח לו..

תשובתי היתה שיפה שבקש סליחה ויפה שההוא סלח לו, אבל - לא, מאחר ואני איבדתי לרגע את האמון שלי ואני מחכה שיחזור.

הילד לקח פזל והתיישב לשחק. לאחר שסיים את המשחק שאל:

גילה כבר מצאת את האמון שלך?

אפשר לא לאכול אותם?

ותחשבו על זה, בחיוך כמובן,

תמיד בחיוך..

גילה