כל מה שאני נפרד ממנו אחווה ממנו מחסור

נקודת המוצא היא כל מה שיש הוא המקור לא היה כל דבר אחר לפניו והוא כל מה שיש. לעומת זאת כל מה שאנו רואים וחווים הוא ההיפך הגמור מזה, אנו קולטים אנשים וגופים הנמצאים שם מחוצה, הם שם ואנחנו פה, כך שמשפט זה הופך להיות שקרי עבורנו.

אבל אם נתבונן במקור האור הלבן השמש, ונתבונן מה קורה לאור כאשר הוא פוגע בפריזמה, נראה התפצלות, הקרן נפרסת כמניפה וצבעים מופיעים על הקיר ממול, לכאורה הקרן הופכת להיות גדולה יותר מהמקור שלה ובהפרדת צבעים ברורה.

מה בדיוק קורה כאשר קרן האור הופכת להיות בעלת פרטים? כל צבע וצבע הופך להיות בעל יחודיות.

צבעי החלק הנראה של הספקטרום מתוך ויקיפידה:

צבע

תחום אורכי גל

תחום תדירויות

אדום

740-625 נ"מ

480-405 טה"צ

כתום

625-590 נ"מ

510-480 טה"צ

צהוב

590-565 נ"מ

530-510 טה"צ

565-500 נ"מ

600-530 טה"צ

תכלת

500-485 נ"מ

620-600 טה"צ

כחול

485-440 נ"מ

680-620 טה"צ

סגול

440-380 נ"מ

790-680 טה"צ

היחודיות ניתנת למדידה אורך גל מוגדר יחד עם תדר מוגדר יבדיל בין הכתום לכחול למשל. אולם היחודיות של הצבעים אינם הופכת את הכתום לנפרד מהכחול באמת, כפי שאמרנו קודם לכן ללא האור הלבן לא תיתכן הפרדת צבעים.

אם כך מה הוא התהליך אותו עובר בן האדם הרואה את העולם החיצוני כנפרד ממנו, ושוכח את מקורו?

לתהליך אנו קוראים יצירת זהות, או האגו.

כדי שאגו (זהות) תיווצר אנו זקוקים לשלושה תנאים:

לידה- קיום בממד פיזי, שבו באים לידי ביטוי כל חמשת החושים, או חלקם שמיעה, מישוש, ראיה, שעם וריח. דרכם אנו מקבלים מידע על המציאות.

מחשבה- מחשבות, האדם חושב 60.000 מחשבות ביממה, חלקם חולף בהכרתו ללא חותם וחלק נשאר, המחשבה הראשונה איתה מזדהה האדם היא "אני" ברגע שהאדם מאמין כי הוא "אני" מייד הוא וראה את השוני וההבדל, תינוק אינו עושה את ההפרדה הזו בינו לבין אימו בינו לבין העולם, עד, שעולה המחשבה אני והאדם מאמין, כי האני זה הוא ושיש אחרים, ברגע הזה נוצרה זהות נפרדת, והיא תישאר כל עוד האדם לא יבדיל בין זהותו האמיתית לסיפורית.

לא תיתכן באדם שתי זהויות בזמן הווה, תמיד תהיה אחת דומיננטית והשניה בפוטנציאל. במילים אחרות כאשר האדם בוחר מזדהה אם האני הנפרד כזהותו הוא שוכח מי הוא או את מקורו, בדיוק כפי שאם תתפתח זהות נפרדת בקרח הוא יכול להגיד שתכונותיו הנגלות שונות מהמים ושבצורתו הוא נבדל מגושי קרח או פתיתי שלג אחרים, אך במציאות הוא מיים למרות הזדהותו עם צורתו ותכונותיו השונים.

מרגע זה תתעורר באדם תחושת מחסור אותה לא יוכל לעולם למלא בחפצים, כל מה שהוא חושב כי הוא נפרד מהם, הוא יתמלא תשוקה למה שאין לו ויאמין שרק אם יהיה לו הוא יחווה שלמות.

השגת החפץ יוצרת הקלה זמנית בתחושת המחסור, אך יוצרת סבל כי את מה שהשגתי אני פוחד לאבד, ותחושת המחסור איננה מתמלאת, אז אני מחפש עוד חפצים כדי לנסות ולמלא את מה שאני חושב שחסר לי כדי להיות מאושר, אך אינני מבין ההפרדה בין האני למקורו היא זו היוצרת את חווית המחסור ולא מה שאני מנסה להשיג שם בחוץ.

אם הכול הוא אחד כפי שהצהרנו בתחילה הנסיון לרכוש את כל מה שנראה שם בחוץ הופך את רצוננו לצורך בבעלות ולשליטה, ומכיוון שאין אנו יכולים ל"השיג את הכול" ואין לנו שליטה על "הכול" שמחוץ לנו חווית המחסור תלך ותגדל עד שתותיר אותנו חסרי כוח פיזי (מחלה או מוות).

הפתרון לסוגיה זו תהיה ההכרה/ידיעה כי מה שנמצא מחוץ לנו זה מודעות/כל מה שיש, וכל מה שיש או מודעות אינה יכולה לחוות מחסור כי יש לו כל מה שהוא זקוק לו עכשיו (הוא כל מה שיש), לכן כל מחשבה על מחסור היא רק פירוש שקרי של האני הנפרד ששכח/החסר את הידיעה מי הוא באמת.

ניוטון העביר אור שמש לבן דרך פריזמה וקיבל את ספקטרום צבעי הקשת ולאחר מכן העביר את ספקטרום הצבעים דרך עדשה ומנסרה שנייה וקיבל אור לבן.

במילים אחרות הניסוי של ניוטון על פי דעתי מעיד על כך שלמרות ההפרדה, אם היכולת להיזכר טמונה בנו. אנו יכולים למצוא את זהותנו בדיוק כפי שספקטרום הצבעים היוצא מהמנסרה ופוגע במנסרה נוספת יכול לשוב ו"להיות" אור לבן.