אני יושבת בכיכר דיזינגוף, מחכה לו. קצת הקדמתי כי איחרתי לו יותר מידי בזמן האחרון. אני בוחנת את השטח. המזרקה, הכיכר, תל אביב. כשאני מצלמת בתל אביב אני מרגישה שזה כמו לצלם שקיעה. תמיד יצא טוב אבל בנאלי. מה כבר אפשר לחדש? כאילו אני יכולה לשים את המצלמה על אוטומט ולרסס תמונות בקצב, ככה, בלי לכוון ויצא טוב. אז מה החוכמה בעצם?

הכיכר לא מלאה בשעה כזו. אנשים עולים, עוברים, יורדים. לא נשארים. גם היונים באות אחת אחת ולא מתעכבות יותר מידי. אני יושבת בספסל כחול בצד שמחובר לעוד שלושה ספסלים כחולים וביחד יוצרים צורה של מעין חצי מתומן. יחד איתי על חצי המתומן יושבים שלושה פיליפינים, שני גברים ואישה. הם מדברים ומדברים ומדברים, כאילו שיכולת הדיבור אבדה להם לפחות לשבוע וחזרה זה עתה. "גריה", "גריה", מישהו קורא מאחורי. שם, לצד צלע נוספת של חצי המתומן יושב איש מבוגר על כסא גלגלים. אני לא בטוחה שהוא קשור אליהם. הוא נראה מנותק. הפנים שלו מלאי קמטים ואופי. אולי כיכר דיזינגוף זה בעצם האנשים שבה? אני חושבת. השמש עוד מכאיבה והאור קונטרסטי, זה ילך טוב עם העור המרתק שלו. אני מעבירה את הפילם לשחור לבן ומצלמת אותו מהצד כי לא נעים לי. אבל אני מרגיש שאני חייבת אז אני מחייכת אליו, הוא קולט אותי וקורא בקול רם יותר "גריה" "גריה". אני מתבוננת בפיליפינים לראות אם בכל זאת הם שייכים אליו, הם ממשיכים בשלהם. "אין לי סיגריה" אני אומרת לו בחיוך מתנצל ומחווה על המצלמה, הוא בוהה בי וממשיך בשלו. אני מחליטה שאפשר. הוא מסתכל ישר למצלמה. קליק. כל קמט נראה, הוא ממש מדבר עם העיניים. תענוג. טוב ברור, קלוז אפ על פנים, יותר קיטשי מזה? וגם זה לא בהכרח קשור לכיכר. אני מחייכת אליו לאות תודה ושלום וקמה להסתובב קצת.

האור כבר נהיה רך יותר. אני מסתכלת על המזרקה. אני שמה לב שהקומות התחתונות הרבה יותר שמורות מהעליונות. סביב המזרקה די ריק, רק איש אחד עם כובע יושב וקורא עיתון. בדיוק במרכז. הוא מרכין את ראשו לעיתון כך שכיפת הכובע מולי. אני מחליפה לפילם צבעוני. קליק. פוסטר בסוכנות נסיעות. אני מתיישבת שוב, כבר מתחילה להימאס עלי המשימה הזו, לצלם  את כיכר דיזינגוף. ואיפה הוא? הוא כבר היה צריך להגיע. עוד מעט כבר לא יהיה אור. גם הוא כבר מתחיל להימאס עלי. מאז שיש לו חברה הוא נהיה נורא רגיש. בטח נעלב לי אתמול. אני לא רואה איך הייתי יכולה להגיב אחרת. אז מה, הוא עושה לי דווקא עכשיו? לא מתקשרת אליו. יונה מתעופפת ונעצרת על המזרקה, חברתה מצטרפת, כמעט סימטרי. קליק. סתמי. אני מסתכלת על השעון. אולי קרה לו משהו? אני מתקשרת אליו. הוא לא עונה. אולי הוא מסנן אותי. אולי היא מסננת אותי. איש חרדי עובר לצד נערה צעירה, שניהם מדברים בסלולרי. קליק. יומרני. אני מתקשרת שוב. יש לי תירוץ טוב, אני דואגת, אני לא סתם מנג'סת. הוא לא עונה. אולי אתקשר אליו הביתה? הוא יהרוג אותי. הוא בטוח מסנן אותי. שיעזוב אותי בשקט. לא מתקשרת יותר. גם ככה עוד רגע כבר אין שמש. אני אצלם עוד קצת ואלך הביתה. גם ככה נמאס לי מהמשימה הזו.

השמש שוקעת. גוונים של אדום, כתום, צהוב וכחול מעל המזרקה. אני שמה עדשה רחבה ומתרחקת לתפוס כמה שיותר. המזרקה במרכז, הזקן מהצד, היונים מפזזות להן ללא הספקה יוצרות כתמים שחורים בכל מקום, אני שומעת את הזקן אומר "ביתה", "ביתה", אני מחייכת, עוד מעט הביתה. קליק. "ואוו, מדהים..." אני שומעת אותו מתנשף מאחורי "הי מותק, אני מצטער פשוט לא מצאתי חניה".