הגעת אליי. 200 פעמים כבר חלפו בינינו.

בכל פעם נגעת בנקודה אחרת בגופי, בליבי, בנפשי. ואהבתי להיות שם. לצידך.

ואהבת. אולי. כנראה.

ואתה? לא שלי. ואני? לא שלך. אולי כן, אמרנו. אולי פעם זה יקרה.

לא ממש רציתי. אולי רמזת במילים שלך. אולי אני רמזתי.

תת המודע פעל באופן שבחר לפעול.

דמעות של אושר זלגו מעיניי לא פעם ולא פעמיים. איתך.

וידעתי. לא אתה הוא לי. זה לא אתה. יש בך המון כאב שם בפנים. מודחק. לא קשוב.

חסר עיכול נפש.

הנתינה שלך, מבחינתך, הייתה ברורה. לא מבחינתי.

לא ראיתי דבר כמובן מאליו.

ונתינתך הייתה עוצמתית. כי מיד לאחריה, פסקת מלחוש. נעלמת בעודך לידי. נבהלת. ברחת. והכל נעלם.

גם זאת הייתה לי נתינה. כי היא הייתה. עם היעלמותה היא ביססה את מעמדה כנתינה.

בקיצוניותך היא הייתה שם ומיד הפכה לקרח הנפש שהיה טמון בליבך.

אתמול הייתה הפעם ה-201.

והבנתי.

לב קר, אינו שייך לחיי שלי.

נתינה ולקיחה בו זמנית, הן לא מחוז חפצי.

אתמול זו הייתה הפעם האחרונה.

הפעם ה-201.

יום העצמאות הפרטי שלי.