התחילה בזה קופסת הקרטון במקום העבודה שלי.

כל פשעי כלפיה היה לנסות להזיז אותה, כדי להוציא ממנה כמה קרטוניות חלב דל שומן.

וזהו. בזאת חרצתי את גורלי. יותר נכון-

את גורל אצבעי הקטנה, הזרת. לא עזרה הציפורן הארוכה, האדומה -

קופסת הקרטון חשפה את פינותיה באכזריות, וחרצה ברוע לב זדוני חתך איום -

בזרת שלי!

כמה דם יכול לזרום מזרת? אתם שואלים. לדעתי, 40 ליטר. אחרת אין להסביר

למה קרח לא עצר את זה.

כן, זאת הייתה ההתחלה. או אולי האמצע של אותו סרט אימים המלווה אותי כל חיי-

חפצים רודפים אחריי ודורשים תשומת לב בכוח!

לא עוזר שאני מסבירה להם, שאהבה לא כופים. הם יודעים יפה מאוד, החפצים,

שאני משקיעה בהם הרבה אהבה,אבל לא כשמכריחים אותי!

הם יודעים - וממשיכים בשלהם!

נמשיך בגדרות הבטון ברחבי העיר, שמתעקשות

להיצמד אלי בדרכן המחוספסת והשורטנית (לא יודעת אם יש מילה כזאת. אבל המילה

"שורטת" נראית לי חיוורת מדי לעומת מה שהן עושות לי!). הן נצמדות לרגליי (כן, לאלה

שאתם רואים בתמונה שלי. זאת לא חוצפה?), לזרועותיי, בייחוד למרפקים שלי,

ושיא השיאים - לפני כמה ימים נדבקו לפגוש האחורי של מכוניתי (החדשה! בבת עיני!)

ואל תגידו ליל שאני מדמיינת! אין לכם מושג כמה אכזריות יש בחפצים דוממים!

את כל התסכול שלהם על כך שהם אילמים, הם מנתבים לתוך החיכוך אתי.

מה יש להם, לעזאזל להתחכך בי? שיתחככו בחברים שלהם!

ואני לא מדברת על כל אותם דפי נייר שנראים תמימים להחריד ולבנים כשלג מתמימות

(מעושה! תמימות מעושה, האמינו לי!). אני רק נוגעת בחבילת דפים להכניס למדפסת,

והם פשוט רק מחכים להזדמנות לחתוך לי את כף היד. לחתוך, אני אומרת? לעשות

לי קעקוע נוטף דם!

ועל הפינה של המיטה כבר סיפרתי לכם? לא, אל תצפו לסיפור סקס (את זה תשאירו

לאלכסנדר מוקדון המומחה מאתרנו). צפו לסיפור בלהה באמצע הלילה, כשאני בסך

הכול רוצה ללכת לשירותים, אבל רצוני זה חייב לעלות לי בחיי...או לפחות בבריאותי.

אין פינה במיטה שלא נכנסה לי בברך, בקרסול, (איי, כמה זה כואב!),בזרוע ואיפה לא!

נכון שאני לא מדליקה אור בדרך, אבל זאת סיבה לתקוף אותי באכזריות כזאת?

על המדרכות של תל אביב כבר דיברתי? עדיף שלא...אתם תישברו ותלכו לבלוג אחר...

ייקח לי שעות לספר לכם איך המדרכות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, רק מחכות בסבלנות

שאדרוך עליהן, כדי לבלוע אותי בכל החורים, המהמורות, הסדקים והבורות, שעיריית

תל אביב משאירה לנוי וליופי ולתפארת מדינת ישראל.. אתם יודעים כמה עקבים גזלו

ממנו מדרכות תל אביב? כמה קרסוליים הם עיקמו לי? (נדמה לי אמנם שיש לי רק

שני קרסוליים, אבל מה זה חשוב).

יכולתי עוד להמשיך ולהמשיך, אבל הרגע התנפל עלי פח פסולת הנייר ונשך אותי

ברגל! ואני נשבעת לכם שלא עשיתי שום דבר פרובוקטיבי נגדו!

זהו. לא יכולה יותר. אני עוברת לגור בממד אחר, שבו אין חפצים!

כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@