זהו ההחלטה גמלה בליבי. גם אני רוצה לכתוב.

שמי אורלי אני בת 47 אם תביטו בי ברחוב סביר להניח שתחלפו על פני בלי לסובב ראש.

אני כמו עוד הרבה נשים: לא שמנה ולא רזה, לא גבוהה ולא נמוכה. שער חום עיניים חומות. ככה הכל באמצע. ככה ממבט ראשון.

מי שיתעכב מעט יוכל לגלות עוד רבדים שבי הנסתרים מהעין. את שימחת החיים. ההומור הגובל בציניות זהירה. יכולת הנתינה האינסופי. החיוך. רוב הזמן אני שמחה.

יש לי שלושה ילדים גדולים.  וגדולים מהחיים. יש לי בית ואוטו אין חובות והבריאות בלי עין הרע. אפילו כלב ודגים רכשתי השנה.

ובכל זאת? אתם שואלים אייפה העוקץ בכל הפרק הזה?

אז זהו, שלפני שלוש שנים התגרשתי. ההחלטה שלי, והוא הסכים. אחרי שבועיים עבר לגור עם אישה חדשה וילדים חדשים בבית חדש בעיר חדשה. אני נישארתי עם עצמי, הילדים ובניתי את כל הכתוב מעלה במו ידי.

בתקופה הזאת שלוש השנים האחרונות היה לי חבר. נשוי/פרוד אחד שעוד רגע עומד להתגרש. ואני רציתי להאמין לאמיתות דבריו. חשבתי לעצמי, הנה עוד מעט גם לי יהיו חיים מסודרים לגמרי הן הכל מוכן כל מה שהוא צריך זה רק רצון קטן לסיים את מהלך הגרושין שלו ולהגיע אלי. הן אלו היות הדיבורים כל הימים האלה. אך לא כך היו פני הדברים. הוא משך אותי בלשונו ואני ניכנעתי לפחדי שאמרו: עד שתכירי משהוא חדש... מי ירצה אותך.... וכד'

היום יום העצמאות הגעתי להחלטה גורפת שגם אני יוצאת לעצמאות. עצמאות נוספת לא עוד כבלים של יחסים בלתי אפשריים. לא עוד הבטחות שלא יתממשו. לא עוד מה יהיה ואיך אכיר חבר חדש. אלא אני לעצמי. ומה שצריך להיות הוא שיהיה.

היום נולדתי מחדש

אבן גדולה נגולה מעל ליבי....