לטובת האנשים שלא מכירים אותי באופן אישי וחוץ-אינטרנטי: יש משהו שאתם צריכים לדעת עלי. זה לא כתוב בקורות החיים וגם לא בכרטיס הביקור כאן, ואפילו בחיפוש גוגל יסודי לא תעלו על זה (אם כי ברגע שהמשפט הזה יעלה לאוויר הוא יפריך את עצמו): יש לי קול מוזר. לא רק שאני צרודה, מאד, זאת מין צרידות כזאת שמחספסת קול גבוה, ולא כנהוג קול עבה ונמוך. וכאילו לא די בזאת, אני גם מתעקשת לדבר עד טיפת האוויר האחרונה. מה לעשות, יש לי המון מה לומר ולא מספיק זמן לומר את זה.
כל אלה יחד יוצרים קול די משונה, קצת ילדותי וקצת צרוב שמש, מיוחד - יאמרו האנשים שאוהבים אותי, ובכל אופן כזה שאי אפשר לפספס אותו. בחיים לא אוכל להתקשר בעילום שם למישהו. מזהים אותי מיד אחרי השלום הראשון. אני לא יכולה לצעוק, כי אין לי מספיק ווליום ונפח ריאות, ופוחדת לפעמים מה יקרה כשאני ממש אצטרך. קצת לא נעים לי לפתוח את הפה ליד אנשים שעוד לא שמעו אותי.
אבל בעיקר מפתיעות התגובות. במיוחד אני מופתעת מזה שאיש לא חוסך אותן ממני.
אנשים מטופשים, חצופים, מחקים אותי, את הקול הצרוד והמעט חנוק שלי. בפעם האחרונה כשמישהו כזה, הרביץ חיקוי של הקול שלי ברגע שהכיר אותי (המדובר באדם מבוגר, לתשומת ליבכם) כמעט אמרתי: "חבל שאני לא צולעת. עם כישרון כזה, גם את הצליעה יכולת בטח לחקות מצוין". אבל לא יצא לי קול.
אחרים מתעניינים בחמלה אם אני חולה או שאני תמיד ככה. מכיוון שחלק ניכר מהזמן אפשר לתפוס אותי בשלבים שונים של שפעת, אנגינה, סינוסיטיס או דלקת ריאות (ככה זה כשיש ילדות קטנות בבית, הסביר לי הרופא), אז התשובה שלי היא גם וגם. כדי שלא יתאכזבו לגלות שגם בתור בריאה אני די צרודה.
יש כאלה ששואלים אם לא קשה לי לדבר. והתשובה היא שכן, לפעמים ממש קשה לי, אבל יותר חשוב לי מלשתוק.
ויש את אלה שמתעניינים בהיסטוריה הרפואית שלי. איך זה קרה (התחיל במחנה הגדול של הצופים. זכינו בגביע המורל ואני בתמורה איבדתי לחלוטין את הקול), האם יש לי יבלת על מיתרי הקול (לא בדיוק. סוג של הצטלקות שמונע מהמיתרים להתקרב זה לזה ולהפיק את הצליל המקווה), למה אני לא עושה ניתוח (השתגעתם? על כזה דבר? וממילא זה עלול לחזור אם לא לומדים לדבר נכון) ולמה אני לא הולכת לטיפול בדיבור (הלכתי. כבר שלוש פעמים. יכולה לעשות אחד כזה גם לכם. תנסו אתם לנשום מהבטן כל החיים. ולדבר לאט. יותר לאט. ממש ממש לאט. ולנשום. בין. המשפטים). |