זו שיחה אמיתית שהתנהלה ביני לבין חברה, לגבי צפירת יום הזכרון:

חברה: איפה תפסה אותך הצפירה?

קורינה: במיטה, הצפירה העירה אותי.

חברה: ועמדת?

קורינה: לא... עדיין הייתי מטושטשת משינה, לא היה לי כח לעמוד.

חברה: מגעילה אחת! היית צריכה לעמוד!

קורינה: אני לא כזו מגעילה, כיבדתי את הצפירה ושכבתי בלי לזוז.

חברה: זה לא נחשב.

קורינה: זה כן נחשב, כי אפילו שגירדה לי הרגל, התאפקתי ולא גירדתי.

חברה: היית צריכה לעמוד!

קורינה: מי בעצם קבע שלא עמדתי? תלוי איך מסתכלים על זה...אם תרימי את המיטה שלי כשאני בתוכה, תגלי שאני בעצם כן עומדת!