חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
גבר ואשה
*
אני פוחד. אני פוחד כי אתמול הייתי בחתונה של החבר האחרון שלי שעוד לא התחתן ועכשיו גם הוא התחתן ואני מרגיש שלא נשארו לי חברים כי כולם עם הנשים ועם הילדים שלהם ואני כבר בן שלושים ובכלל לא יודע אם אני רוצה להתחתן כי כשאני מסתכל על הזוגות מסביבי שחיים כבר שנים יחד לא נראה לי שהם מאוד מאושרים וחוץ מזה כולם מדברים על 'האחת' ואני לא מוצא את האחת שלי ומתחיל לחשוב שאולי בכלל אין אחת כזאת בגלל שעם כל הבנות שיצאתי איתן בזמן האחרון לא יכולתי לדבר כמו שאפשר איתך והן בכלל לא הבינו חצי ממה שאמרתי ורק רצו לדעת כמה אני מרוויח ובמה אני נוסע ואם אני אוהב ילדים. ואני לא. אז אתמול בחתונה השתכרתי מרוב דיכאון ועכשיו אני רוצה להיות איתך כי כשאת מחבקת אותי המחשבות הרעות מסתלקות ואני יכול קצת לנוח.
■ ■ ■
אני פוחדת. אני פוחדת שכל החלומות שלי על אהבה טובה לא יתגשמו עוד בשבילי וכבר לא תהיה לי אהבה כפי שהיו לי בעבר כי מאז גירושיי היתה לי רק אהבה אחת שחשבתי שהיא טובה וגם בה טעיתי ואני מרגישה שאין לי כבר כוח להתמודד עם השקרים הגדולים ועם הרמאויות הקטנות, עם החולשות שמאיימות להחליש גם אותי, עם החרמנות שאין לה כתובת וכל אשה תתאים לה ועם הגברים שלא רואים אותי עצמי אלא רק את הגוף ואין להם על מה לדבר איתי ולי לא איתם כמו שאני יכולה לדבר איתך אז באמת כדאי שתבוא כי כשאתה מחבק אותי המחשבות הרעות מסתלקות ואני יכולה קצת לנוח.
■ ■ ■
בתמונה: נעל הפוכה בעלת שני עקבים מתחת לקמרון שחור, יצירה של ז'אן אָרפּ הצרפתי מ-1925. אסכולת הדאדא שנוסדה בציריך אחרי מלחמת העולם הראשונה ופשטה באירופה כאש בשדה חמניות, החזיקה מאוד מהפכים ומהיפוכים. התנועה האמנותית הסופר-נועזת הזאת היתה השתנה בקשת ארוכה ורועמת על ערכי הבורגנות, על הקונפורמיות, על הנורמות של התקופה שהשתלבו יופי עם המלחמה, על אמירת הן, על עדריות, על כל צורות הביטוי השמרניות, על הקלישאות, על תפישות של מהו יפה וטוב ומתאים וראוי. הדאדאיסטים אמרו: אם זאת המציאות, אנחנו לא רוצים לשקף אותה באמנות. אם העולם חרא, נחרבן עליו. אם אלה הנורמות - אנחנו לא נורמלים. אם למה שקורה מסביבנו ייקרא שפיות - אנו בוחרים בטירוף. אם זאת תקשורת בין בני אדם, אנחנו לא רוצים להיות מובנים. אם זאת האמת - נגיד רק שטויות. ואני אומרת: אם זאת האהבה - שתזדיין.
* בהשראת האם גם אתה בודד כמוני היא שאלה של שולמית אפפל.
|
תגובות (76)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יש לי עוד חתונה ללכת אליה השבוע ואני אוטוטו 30
אהבתי לקרוא
שבת שלום
:-)
נשמה גדולה יש לך....
מהעניינים?
שמחה לראות אותך כאן.
אהבתי את כתיבתך, ואת התובנות בין תגובה לתגובה של קוראייך.
והרי לינק למשהו שכתבתי בנושא:
"לא לנישואין בבני אדם" (או: היא התחתנה בהרדמה מלאה...)
http://cafe.themarker.com/view.php?t=405769
גבר - אישה.
אבל כמו מגדל בבל...
איזה פספוס.... לפחות הסקס טוב...
אני (ועוד כמה פילוסופים בלתי נחשבים) חושבת שיש אמת אחת, גם אם היא נסתרת מעין, ותפקידנו בעולם הזה הוא לחשוף אותה. כתבתי בעבר כבר נגד הרלטיביזם וה'זרימה' ובעד הניסיון-לפחות לעשות את מה שראוי ו'להיתקע' בו וכיוון שאני כבר משעממת את עצמי לא אחזור על כך.
בעניין המודעות, התכוונתי, למשל, שכשגבר אומר לאשה: "אני אוהב אותך", והוא לא, יתכן שהוא משקר כדי לזיין אותה ויתכן שהוא פשוט משקר לעצמו מתוך ניסיון לשכנע את עצמו שהוא בכלל אדם שמסוגל לרגשות נעלים כאלה. כך או כך השקר הזה קיים וכואב.
זו רק דוגמה, כמובן. אבל השקר כהתנהלות רווח מאוד בחברה שלנו, שמקדשת את האינדיבידואליזם בגרסתו הרומסנית. זה עניין של נורמות שמשתנות, לא של אדם מסוים ושריטותיו.
מיא מתוקה,
יש האמת שלי והאמת שלך ויש האמת והשקר. מרחק גדול בין השנים.
ה"מודעות" הזו שאת מדברת עלי היא באמת ראיה של ה"אמת שלך". הסיפור שלך. את רואה אותו בבהירות ולכן כל סטיה מהאמת כואבת לך.
יש הבדל גדול בין שרק לאמת שונה.
את היית באילת. אני הייתי בפריז. אלו הן אמיתות שונות. כל אחד והאמת שלו. אמיתות נפרדות אלו ניתנות לאיחוד, אם נתקשר. שקרים לא ניתנים לגישור, כי יש את האמת ויש את השקר, שבמודעות אנחנו מרגישים שהוא לא זוית ראיה נפרדת, כי אם מניפולציה.
לסיכום, ואני מקווה שאני לא מותח את זה קצת יותר מדי, אל תורידי את המים עם התינוק. העובדה שיש שקרנים לא הופכת את האמת לאבסולוטית.
איזה קטע - כתבתי את התשובה הקודמת שלי לפני שקראתי את תגובתך, והנה אני מגלה שאנחנו חושבות אותו דבר!
הבעיה היא היחידה היא כשאנשים משקרים לך, וזה - יבואו חברותייך החומלות ויסבירו: "בגלל שהם משקרים לעצמם". לכן אני חושבת שקשר עם בנזוג שמאוד לא מודע לעצמו מועד לפורענות. איך שתציגי את זה, בסוף שקר הוא שקר הוא שקר. ולא - כפי שניסו להסביר לי בנחת: האמת שלו והאמת שלי. בסוף (גם בהתחלה, בעצם) יש רק אמת אחת. זהו טבעה של האמת.
פלסטר רגשי הוא סימן רשום שלי.
ואתה יודע מה? גם זה לא נורא.
לא נורא להשתמש במישהו כפלסטר רגשי אם רק שני הצדדים מודעים לשימוש הזה.
אבל ברוב המקרים אין מודעות (לי תמיד יש, אבל אני לא דוגמה. בגלל המודעות שלי כואב לי כל כך) ויש שימוש ופגיעה.
וגם תודה שביקרת אותי.
העיקר שאת הנעל הזאת אפשר לזרוק על הכלב התורן (ויסלח לי עם הכלבים הנפלא) בהתרחקו אל האופק האינסופי.
(סליחה גם על התגובה המאוחרת. הייתי באילת!)
נאה דרשת
לעניות דעתי כל מערכת יחסים מתחילה עם פלסטר רגשי
[כל הזכויות שמורות לך כמובן]
השאלה עד כמה בני הזוג מוכנים להכניס את אותו חלק לעסקת החבילה
ועד כמה הם מודעים לו זו שאלה שרק הזמן יכול לה. אם זה הצליח או לא.
המטענים הרגשיים שנסחבים איתנו מאותן מערכות יחסים שהשאירו בנו חותם
מהווים חלק מאיתנו , ולזה לא ניתן להתכחש.
מערכות קודמות הן כמו צעיפים שנכרכים סביבנו, לעיתים זה חונק.
כן, אחלה פוסט, מעולה, גם עם ההקשרים לדאדא
הסרט הזה יפה, גם המוזיקה בו יפה וגם השחקנית
אהבתי את המשפט האחרון בטקסט שלך, במיוחד
האמת שציור הדאדא הזה נראה לי יותר כמו מבחן רורשאך
אבל מיא, אם הגעת מזה למסקנה ש"אם זו האהבה אז שתלך להזדין" עמדת במבחן בכבוד.
כן זה נכון, אין אמת אחת באהבה, לפעמים הנעל הפוכה ולפעמים לא, זה דווקא יותר מזכיר לי את הציורים מהסוג הדו משמעותי פעם אתה רואה זקנה נרגנת ופעם יפהפיה מאממת.
"ובעבודה הזו אני אחשוב על הלבן והשחור. על הכסא היציב המרובע והאופן שמיצג תנועה, עגולה והוא הפוך, לא שמיש. וכד' "
הדרך בה בחרת להסתכל על העניין, מסקרנת, מרתקת וחכמה... כסא שמייצג את היציבות, אופן שמייצג תנועה.. אני הייתי חולפת על פני זה בלי לחפש לזה משמעויות נוספות, רק הייתי פותחת פה כמו משה מהישרדות (ככה עם הלשון בחוץ) ואומרת לעצמי "דא"?
אני מאוד אוהבת נונסנס. דברים שהוצאו מהקשרם. קריצה.
האפקט חזק במיוחד כשאתה מכיר את ההקשר שהדבר הוצא ממנו. אחרת יש לך רק היפוכו. דא. (נשמה)
אבל את מכשילה את טיעונייך כאן.
כי אם זה מגוחך לחפש משמעויות ב"יצירה" הזו, הרי כל תפקידה הוא להגחיך את האמנות. והיא לא עומדת בפני עצמה.
הדאדאיסטים רצו לדבר בשפת תינוקות. ראשונית. דא דא. לחזור לנקיון הראשוני שהיה בם כילדים. ללכת כנגד ה"הגיון והפומפוזיות" שהיו באמנות בזמנם, בזמן שזוועות מלחמת העולם ה-1 קרו. לחפש את התום. לצאת מנקודת הנחה ש"אנחנו לא יודעים כלום, רק מנסים, משחקים".
כאמירה זה חזק, אבל אז צריך לראות אם יש לזה מקום אחרי מספר עבודות. הבנו. מה הלאה?
היום כשעושים הכל באמנות, אני, לפחות, מחפשת את הנקודה שאני מתחברת דרכה לעבודה.
ואם זה לא עובד עלי חושית, אז רגשית, ואם זה לא - אז רעיונית.
ובעבודה הזו אני אחשוב על הלבן והשחור. על הכסא היציב המרובע והאופן שמיצג תנועה, עגולה והוא הפוך, לא שמיש. וכד'
התמונה שמיא רצתה לעלות..והמק החתיך שלה לא נתן..
שלחתי במייל.
אני כידוע לך יושבת בבית הקפה שמתחת לבית שלי כי רק מהקפה אני מצליחה להתחבר לקפה.
היו כאן קטעים לא נורמליים - היה כאן ג'וק ענק ואיזו פאקצה התחילה לצרוח בגלל שהדייט שלה לא קם להורגו, אז היא פנתה אליי (אליי!!!) שאמחוץ את השרץ אבל אני עניתי לה בנועם (תוך שהג'וק נועץ בי מבט חמים ומנסה לטפס על רגלי - בחיי!!) שאני מוחצת רק שרצים ממין אנוש ואילו לבעלי החיים נתונה אהבתו של לבי השחרחר.
בסוף התעשת המלצר, התגבר על נשיותו המוחצנת, דרך על היצור האומלל ובא לסאקוולה גואל!
את לא תאמיני לי שאגיד לך שאני אוכלת חסה עם חול..מרוב רעב..
זה עושה לי בשיניים...
אפשר לזרוק אותי לחושה..ואני אמצא מה לאכול.
אצלי, אחד המדדים לאמנות שנוגעת, שמרגשת, היא השפעתה על ילדים. וילדים (אלה שאני מכירה ואני עצמי בילדותי) מאוד אוהבים את הדאדא כי הם אוהבים את האסור, את האיכס, את השטות, את הבעיטה במוסכמות.
לחברי הדאדא היו מניפסטים מאוד מנומקים שהסבירו את גישתם. זה לא היה סתם - יאללה, בואו נתפרע. והבעיטה שלהם בנפיחוּת של האמנות עד אז היתה מרעננת מאוד.
כאן, למשל, בגלגל האופניים של מרסל דוּשאן,
ההפתעה של - א. הכנסת חפץ טריוויאלי למוזיאון תחת התווית של יצירת אמנות ב. עירוב מין בשאינו מינו - מרעננת ומשעשעת.
היום אנחנו כמובן רגילים לשטיקים האלה, אבל בתחילת המאה הקודמת זה היה חדשני ועד היום אם רוצים לומר משהו בעל משמעות - אי אפשר להיות מיינסטרים. זה פשוט לא הולך.
כבר כמה ימים שאני רוצה לאמר לך ולא יצא לי, לגבי הדאדא האלה...
אם זו אמנות - שיזדיינו...
אבל באמנות כמו באמנות, אמר מי שאמר, אין דבר כזה שאין דבר כזה...
ולגבי הכתיבה היפה שלך... הפוסט מתאר יפה את הסיטואציה בה אנו נתקלים לא פעם, שלפעמים גם כמשהו טוב נוחת לנו על הראש, אנחנו לא מרגישים.
פוסט מקסים... נו, אני חייבת לסיים כבר, היו לי עוד כמה דברים להגיד/לשנות.. נו שיהיה...
זה כי הם מתחרעים בריקוד הדבקה.
יש לעבור לסלואו.
וביום שתגלי אותו לעולם יפערו אנשים רבים את פיהם הסגור!
ומה במקרה הנפוץ שבו האחד בועט בחברו?
תודה. השתדלתי
שגם אני העברתי (חצי) חיים שלמים (כי אני עוד בחצי .. )
בויכוחים על השם שלי :0)
אם אתם כבר בקהלת, אז תרשי לי מיא:
"טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם: כי אם יפלו, האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו".
נעים להיות כאן...
לקרוא ולהתענג..
גם אני התמחיתי בזמן האחרון בציטטות.
אז קח עוד אחת מהחכם באדם:
"ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדיין לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש".
איי רסט מיי קייס.
ואלוהים (שלך?) יודע שהמחשבה הזאת של לעבור לצד ההוא שלא מתייסר עוד עברה לי בראש לא פעם אחת.
כי ברב חכמה רב כעס
ויוסיף דעת יוסיף מכאוב
(בלצטט אני יותר חזק מאשר בההבה)
לחשוב זה כואב. לדעת זה כואב. אבל כמו שאמר ישעיהו לייבוביץ': אין האדם יכול שלא לדעת את אשר הוא יודע. ואת יודעת כמה ניסיתי והתאמצתי. ולא מהיום.
לחשוב לא כואב, לחשוב שאתה יודע את כל מה שאתה לא יודע, זה כואב, רק בדרך כלל למי שנמצא ממולך.
עכשיו תערכי את זה מחדש ותוסיפי לזה עוד שורה אחת טובה, תראי יצא לך שיר אאבה.
תודה. אני באמת משתדלת. לוקח לי שעות לכתוב כל פוסט. לפעמים ימים. כותבת קצת וחוזרת ומוחקת ומוסיפה ורצה בים ומעבירה את המשפטים בראש ושוב כותבת אבל בעיקר מוחקת עד שהכל לשביעות רצוני. זה ממש לא מהשרוול. לא יודעת אם זה טוב או רע. פשוט עד שאני מרוצה מעצמי לוקח לי המון זמן.
כבר ספגתי גם בחיים וגם כאן בקפה המון ביקורת על הביקורתיות שלי כלפי אחרים, אבל הביקורתיות הכי גדולה שלי מופנית כלפי עצמי. וגם אז, אחרי שכתבתי ואני כבר איכשהו מרוצה, אני חוששת שמא נפלתי בכתיבה לפאתטיות וליבבנות או סתם לשיעמום וכמעט תמיד נותנת לשני חברים/ות לפחות לקרוא ולהעיר ומשנה לפי הערותיהם.
הפוסט הזה למשל התחיל לרוץ לי במוח אחרי שקראתי את הפוסט של שולמית אפפל והוא התבשל במשך ימים עד שנכתב. הוא גם היה הרבה יותר כאוב ועצוב וחבר שלי אמר לי להוריד את מינון הבכי ושיניתי. קצת פאסון לא יזיק לי.
דווקא השידוך עם האמנות בא לי בקלות. יש לי תמיד את היצירה במוח עוד לפני שהפוסט נכתב, או תוך כדי, וגם יש לי תמיד מה להגיד על האמנות בשליפה. למשל בתבליט הזה אני ממש רואה את הדמות הגברית כאילו מסוככת על הנשית אבל למעשה לא נוגעת בה. לכאורה קִרבה ולמעשה ניכור. גם דאדא זה הכי מה שאני מרגישה עכשיו. כי מסביב יהום סער ההבל - אז יאללה, ניתן גז ואם קשקושים אז עד הסוף.
שמחה שאהבת.
לא, אין אחד, אחד הוא לגמרי פיקציה. אפשר וכדאי לאהוב כל אדם הגון, ישר, נעים, חם, אנושי, עם לב במקום הנכון.
פשוט לדאבוני נתקלתי לאחרונה בשקרנים, בפחדנים, בעלובי החיים, במזילי ריר ככלבים שוטים, באשמאים זקנים וצעירים, ושוב - והרשי לי לחדד את הנקודה הכואבת - בשקרנים.
וכואב? רק כשאני נושמת.
אוי מיא
כמה כואב, כמה נכון. כמה השלמהת כמה אהבה מקיפה אבל לא של "האחד"
ואולי גם ה"אחד" הוא קונספט של סרט רומנטי שכבר איבד מיופיו של הז'אנר.
וכל זה לא אומר - אבל ממש לא - שצריך להתרכז בריאליטי.
באהבה
רייץ'
בשם המפלצת מלוך נס, על איזה כדור שלג את מדברת?
גג גלידת אגוזים ברוטב שוקולד.
אבל היות ואני לא מתרגלת לא זוגיות ולא מיניות (נאמנה או אחרת) אין לי בעיה להסכים גם איתך. מאוד.
ואם תגידי, אז אין לך דעה. אגיד שאני מסכימה. מאוד.
אני אגיד לך איך עושים את זה: לא מוותרים על אהבה באופן כללי, רק לומדים לחיות גם בלי אהבה רומנטית לתקופות מסוימות.
אני גיליתי בתקופה האחרונה שאני מוקפת באהבה מכל עבר - של חברות, של ידידים, של ילדיי, של אקסים. אהבה חזקה, מחזקת, תומכת, עם מחויבות הדדית, עם פירעון שטרות. והם בניגוד לכל מיני זיונים מזדמנים כן רואים אותי כמכלול, כאדם, ולא כגוף או כפלסטר רגשי. הגילוי הזה כל כך ריגש אותי, עד שבין השאר כתבתי על כך את הפוסט הקודם.
לכן אני לא רואה את עצמי נטולת אהבה וגם לא נטולת גברים - רק השילוב ביניהם די בעיתי. גם אם לא יגיע בעתיד - וכן, אני לגמרי סקפטית - עדיין תהיה לי אהבה ויהיו לי גברים.
כמו שהיו לי תמיד.
כיף לראות אותך כאן.
אתה לא בים?
אני לא חושבת שאלה מנגנוני הגנה, אלא במקרה של הבחור הצעיר קונפורמיזם ממאיר לנורמות בחברה שלנו - שצריך להתחתן, לעשות ילדים וכו'. ובמקרה של האשה - פשוט ראייה מפוכחת. וכמובן שהוא עדיין תקוע בראש בבת-הזוג המדומינת שלו, והיא תקועה בראש באהבה שהכזיבה, כך שהם למעשה שם, יחד, אבל לא ממש.
איזה כיף!
אני ממסגרת ותולה את דברי העידוד שלך.
הפוסט המצוין שלך האם אתה בודד כמוני היא שאלה לא נתן לי מנוח עד שכתבתי את הדבר הזה.
צודק, אבל איך עושים את זה? זה צורך כל כך בסיסי
חבל שאי אפשר להעלות שירים בתגובות. יש לי גירסה כל כך יפה לשיר הנושא מ"גבר ואשה"
לפני שכדור השלג של אי ההסכמה ביני לבינך יקרום עור וגידים, קראי את תגובתי לבועז ולאביחי ותראי אם את מסכימה גם.
פרופ' אלומית ישי כתבה פוסט חדש על קריאת מחשבות:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=423958
מתברר שבינתיים אי אפשר, אבל מוגבלויות המדע לא מונעות כמובן ממני לשכלל את יכולותיי בתחום, ועד כה היו לי הצלחות לא מעטות.
באשר לאמות מוסר - אם את לא רוצה לשמוע שוב את בדיחתו הימית החבוטה (אני חבטתי בה) של ארז אשרוב, אומר לך - בפועל איש אינו מתנהג כאילו יש נורמות מוסריות מחייבות. האנשים בעלי המצפון נדירים יותר מחתול חרוץ. אבל אני מאחלת לך הצלחה בניסוח נורמות כאלה ובהנחלתן לציבור - אולי פוסט בנושא?[
ולמה להתלבט בהגדרות בקשר לר'? אמצי את זו של דפנה: נוכח ניסיון העבר, היא קוראת לכל גבר שנמצא איתי "החבר-לשעבר לעתיד שלך". בשביל מה יש חברות אם לא בשביל הפרגון?
זוגיות היא בכלל לא מושג שאני מתייחסת אליו.
זה לטעמי ולעניות דעתי הצנועה מושג מופרך ומתייפייף.
אין בעיניי זוגיות כישות נפרדת שצריך לטפח ולשמר.
יש שני אנשים, ישויות נבדלות, ואם יש להם מזל יש ביניהם אהבה.
את האהבה אי אפשר לשמר באמצעים טכניים.
או שהיא שם, או שאינה.
וכשאני מדברת על אהבה, כוונתי כמובן לאהבה הדדית וטובה, לא להתאהבות חד-צדדית במי שאינו מחזיר אהבה.
ואני לא רואה כל בעיה להיות נאמן למי שאתה אוהב.
התחייבות לחמישים שנה היא מגוחכת כמובן, כמו גם לעשר או לחמש.
אבל אני נאמנה למי שאני אוהבת ומצפה שהוא יהיה נאמן לי.
וכשהאהבה מתה, שיילך כל אחד לדרכו ויחפש אהבה חדשה.
וטובי פולק צדק לגמרי בתגובתו הקודמת - צריך ללמוד לחיות גם בלי אהבה, ולו בגלל העובדה הפשוטה שזה המצב הרווח בחיים.
השקפתך על ה'זוגיות' נובעת מכך שאתה מערבב אהבה עם משפחה ועם ילדים וזה באמת מיקס בעייתי.
לכן אני חושבת שנישואין (נוספים) הם לא בשבילי.
מיה, יקירתי, איזה כייף לקרוא אותך בין מלותיך, מעגלי אהבה ואהבה כלואה ולא ממומשת הנמצאת מאחורי חומות מבצרות של מנגנוני הגנה. גם אם נראה את קרן האור נחסום את חומה מחשש לכוויה בשמש הבהירה.
התגעגעתי...
מסכימה. מאוד.
הרי אנחנו יודעים לגבר ואשה באותו מקום, באותה סיטואציה, יהיו מחשבות מאוד שונות בראש.
ולפעמים האהובה או הנחשק נמצא ממש מתחת לאף, ואנו לא רואים זאת בגלל אלף ואחת סיבות מנוקדות בשחור {שלי} , הכי פשוט היה לדבר ולהוציא הכל, רק לפעמים נדמה שאנחנו מדברים בשפות שונות.
צריך להמציא כמו אמות מוסר קבועות גם שפה קבועה שתהיה מובנת לשני הצדדים.
ואת הפרשנות האישית להוציא לפנסיה.
אני קוראת לזה תאום עמדות-צפיות.
ואגב מיא המאהב-חבר החדש שלך הורס. צעיר יפה ומקסים.תתחדשי!!!
זוגיות היא דבר נהדר.
מונוגמיה - זו ה-בעיה. לא הזוגיות. המחוייבות לנאמנות מינית לאותו פרטנר
ל-50 השנים הקרובות
הפחד הוא באמת לא העיקר פה.
העיקר הוא תיאור השניים שנמצאים זה עם זה אבל בלי לראות בכלל את האפשרות לאהבה.
גם אם האהבה תכה אותם על הראש בפטיש הם לא יבחינו בה בשלב זה של חייהם כי הם בסרטים שלהם.
בגלל זה קראתי לפוסט גבר ואשה.
בסרט הזה של קלוד ללוש מ-68, שאני מאוד אוהבת, הגבר והאשה - ששניהם אלמנים - לא מצליחים לפתח קשר בגלל שכל אחד תקוע במערכת היחסים הקודמת שלו. הסצינה של הזיון הראשון שלהם, כשכל אחד נזכר בעצם באהובו הקודם, נפלאה.
פלסטר רגשי (כל הזכויות שמורות) אני קוראת לתופעה הזאת, של יחסים אינסטרומנטליים לגמרי עם אדם אחר כדי לכסות על פצעים ישנים.
יש מערכות יחסים שכל כולן פלסטר רגשי על מערכות כואבות קודמות.
כמה כמה כמה התגעגעתי אלייך .
את מבינה??
התהיות מובנות, אך הפחד מסרס ובונה חומה שיכולה להיות בלתי עבירה לחיבור רגשי..
התעמקתי דווקא בדרך בא הצגת את הפחד
והדרך כרגיל מרתקת ומהנה לקריאה :)
שיהיה לך סופ"ש קסום מיא
וואלה בדיוק אמרתי אתמול לעצמי שלא יהיה את הדברים האלו אבל איך אמרת בסוף זין על העולם אם זה יגיע אז יגיע, חבל על המחשבות הטורדניות פשוט לזרום עם החיים לחיות את ההווה לא לחשוב על העבר , למרות שבפנים זה קצת כואב, אבל אני חזקה ואני אתגבר.
טוב יקירתי את יודעת שאת דה בסט כאן ברור ברור ברור קבלי כוכב על עוד אחד מהפוסטים הטובים שלך.
אהבה אין לה גבולות, והיא אינה מתחלקת לטובה או לא אלא בינה לבינו,
שתזכי לאהבה בלי פחד, מקסימום תדליקי את האור.
אם אלה הנורמות - אנחנו לא נורמלים
נכון מאוד. וגם, ובלי קשר, אין דבר יותר מיותר מהפחד. לא צריך לפחד מהאהבה, אסור לפחד מהיעדר האהבה. צריך ללמוד לחיות איתה וגם בלעדיה. לא כי צריך, אלא כי אין ברירה
אם בארזים נפלה שלהבת...
עצוב, כואב אבל כתמיד ראוי לכוכב
וואו.
ממש יכולתי לראות את על במה. כל אחד בצד אחר. מסתובבים האותם מעגלים. כמעט ונוגעים אחד בשני. אבל לא רואים כלום באמת. נגמרו לי הכוכבים להיום...תרשמי לי אחד על החשבון.
פחד? פחד הוא כמו חיה פצועה במדבר, הוא מזמין עליו את כל העופות הדורסים.
במסגרת "המסע" שלי איבדתי את הפחד. אני כבר לא מפחד לאבד אף אחד, לא מפחד מכשלונות, מבריאות לקוייה, ממוות... לא מפחד מכלום. כי הפחד רק מביא אלייך את האובדן, את הכשלון, את הבריאות הלקוייה, את המוות (לא רק הפיזי, גם הנפשי והשכלי).
אלוהים בבראשית ג קילל את האדם הראשון על חטא אכילת פרי הדעת. בשבילי, כשאני קורא היום את הטקסט הזה אני מבין שהדבר שהוא עשה היה לנטוע באדם הראשון פחד. חכם היה האלוהים הזה... את רואה, אנחנו חיים כל כך הרבה שנים בהתמודדות עם מילים שמקבעות את עולמנו, במחשבות שכולאות אותנו בעולם שאין בו רוגע.
ואם את שואלת כיצד לא לפחד יותר... את יודעת מה התשובה שלי, נכון?
אוהב את הקונספט הדדאיסטי, מתעב את התוצאות...