הכנסתי את שערי לאסלת החפיפה. ישבתי בצורה דיי מוזרה, ברכיי צמודות כלפיי פניי ואני נשענת לאחור. אני מושכת בחוט הברזל משיכה ארוכה והמים יורדים. שטף ממש. כל כך כייף. המים הצוננים מקררים את ראשי הקודח. שמתי שמפו סמיך על ידיי והתחלתי לעסות את הקרקפת שלי... עכשיו הפכה היא כאילו לרכה, חמחפת שלי, התחממה לה. ריח עדין של ניקיון מילא את חדר המקלחת שלי, חדר הניקיון שלי. טקס יומי כה חשוב, בו אני מתחילה את יומי ואף מסיימת.
ארוכות ישבתי כשראשי עוד מוטה מטה, נינוח ונשען על דפנות האסלה העגולות. עכשיו אני עושה ניקוי ראש, שוטפת את המחשבות בצורה מעגלית, כמו שהמים באסלה ירדו.
בחנתי את רגליי, הן שהיו מקופלות כלפיי פניי, עכשיו שמוטות, רפויות ופסוקות. אני נרגעת. מתנחמת שעוד מעט המיכל יתמלא ואוכל שוב למשוך בחוט הגואל או חוט הגועל ולשטוף את שערי שוב, לשטוף הכל. לרגע כשאמשוך יהיה חלל ריק בראשי וכל שאחשוב עליו הוא המכה הרכה של המים הזורמים על ראשי ושערי, החוטים שלי שמחברים אותי אל הסביבה, אלו ששובבותי נמצאת בהם, כמו שמשון או שמשיה.
החלקתי את ידיי בשערי הרטוב, סבוך הוא. נהנתי לנסות ולפרום כל קשר בעדינות, מבלי לקרוע או לנתק את השערה מהשורש שלה, מבלי לאבד קשרים של ממש. חבל שבחיים אני לא כה עדינה בקשרים, חבל שבחיים הפרימה היא לא תמיד קלה ולא תמיד נכונה. שערי מסולסל, מתולתל - או כמו שאימי אומרת מטולטל (מהשם מיטל), ניתן אף למצוא בו בקבוקים ממש. חברה אמרה לי שלא אפרום את תלתליי ושאפסיק לשחק בשערי, הוא כה יפה. אמרתי לה שכוחי בשערי וכל עוד אני בלי פתרונות גם הוא סבוך ותלתליי מעיקים. רציתי שיתקבצו יחד אך עדיין אין זה מביא אותי להקלה, לפתירת הסבכים ולפתיחת הקשרים, פתיחת הדרכים והנתיבים.
המיכל מלא. אני מתחילה לספור. החלטתי שב-10 אני מושכת בחוט.7, 8, 9, 10...(נשימה)...11, 12, 13, 14, 15... משום מה המשכתי לספור, המספרים התגלגלו על לשוני, בפי ובחלל פי החוצה, וכך פתאום הרגע של הפורקן התרחק ממני. רציתי לשמר אותו. רציתי להנות מן ההנאה הזאת שאולי תלקח ממני, אולי תעלם. ככה אני יודעת שכשאחליט אמשוך בחוט ואחוש שוב את הרגע של הכלום הזה, הרוגע, השקט, השטיפה הגדולה.
מפל שרק אני שולטת בו. משיכה אחת והוא מפיל את מימיו, עוצר את נשימתי, מנתק מחשבתי ושוטף, שוטף הכל. יש לי מפל משלי והוא נקי למרות שהוא שוכן באסלה. כל תכולתו שלי גם ממתחת וגם מעל.הלכלוך סמוי מהעין והנקי, מתחדש בזרם המים של המפל שלי, זה שזורם מהחוט שבידיי.
|
מיכל ויצמן
בתגובה על אביב
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לכולכם על התגובות המרגשות שמעניקות לי כוח ורצון לכתוב עוד...
אני מסמיקה (באמת).
שלכם, מיטל
*** יש עוד פוסטים ואשמח להמשיך לעדכן אתכם בהגיגיי שלא מפסיקים להתקיף.
יותר נכון ניסיתי לככב :(
אין לי את הכוכבים מהסוג הדרוש...
מה הם לכל הרוחות הכוכבים מסוג הדרוש ולמה לי אין אותם ?
בכל אופן את גדולה
ורק שתדעי שמאוד רציתי לתת לך כוכב כי מגיע לך!
לילה טוב.
מאוד אהבתי והתחברתי לכתיבה שלך
את מעולה
לילה טוב!!
נ.ב: כיכבתי*
מיטל
את מצליחה לשרטט אווירה מיוחדת, טעונה. משהו בין סיטואציה אירוטית, לבין תחושה של טקס, פולחן, מעמד טראנסצדנטלי. כיוון שהזמן, אצלך, נזיל, ואינו מצליח להשתלט על מהלך הדברים. זה הישג גדול, לגבור על מחוגי הזמן.
הייתי מציע לך לא לחשוש, לוותר על הצורך בהסברים-בגוף-התרגום...
את טובה באנדר-סטייטמנט. הישארי שם.
תודה לכולם על התגובות והתמיכה.
אני חולמת לכתוב, בעיקר טור אישי...
אשמח אם מישהו מכם יוכל לעזור לקדם את העניין.
אשמח לתגובות גם על שאר הפוסטים.
שלכם,
מיטל
את כותבת יפה.
מקסים
אפשר להזמין ממך מפל בשבילי רק בצבע סגול?
מדהימה ילדה את מדהימה!!!!
אוהבת אותך בנשמתי
נעה