זה היה ידוע מתמיד, עוד משחר נעורי, שאני לא אופה. לכל אחד יש תפקיד במשפחה ובמשפחה שלי, אני הייתי החכמה, אחותי היפה ואמא היתה האופה.

בעוונותי, לפי אמא שלי, גם להחזיק את המטאטא נכון לא ידעתי (מסתבר, שיש נכון ולא נכון במטאטים ועד היום אני לא יודעת מה נכון...), לרכב עליהם אני דוקא מצליחה יפה. 

ברור היה שאני הולכת לאוניברסיטה ושמסכן יהיה בעלי..

ככה אמא שלי החליטה וכמו כל נבואה שמגשימה את עצמה. כך היה.

לאוניברסיטה הגעתי, בעלי לא היה מסכן (אני הייתי), תמיד היתה בבית עוזרת (עוזר כושי למען האמת, שכנראה החזיק את המטאטא נכון)  ועוגות - אין.

היו כמה נסיונות שנכשלו ונפלה החלטה - אני מבשלת נפלא ועוגות אם נרצה יש במאפייה, אפשר לקנות... יוצא אפילו יותר זול..

בבית הספר כשהיו מחפשים מתנדבים למסיבות, טל תמיד היה אומר, אמא שלי תביא ברצון מה שתבקשו - עוגות היא לא אופה.

כשלימדתי את טל שזה בסדר שלא הכל מצליח לו - שאין מושלם, הבאתי לדוגמא אותי ואת האפייה, איך הרבה דברים מצליחים לי  ועוגות - אין.

עד ש...

עד שפרצו עוגיות השוקולד צ'יפס לחיי. ההצלחה הראשונה נחשבה "מזל של מתחילים". אחר כך, כשהתחילו להגיע הזמנות, כבר לא היה נעים להודות ש... ממש מצליח לי...

תגידו - מה הבעיה? הכל כתוב על העטיפה של השוקולד צ'יפס, מערבבים את החומרים ועושים את העוגיות. אהה - נכון בתאוריה, רק שמסתבר שלכל אחד יוצא אחרת והמוזר מכל לאמא שלי הן לא יוצאות יפות כמו לי.

נימוחות כאלה בפה...

נמסות עם הקפה או התה... כאלה שבא לך עוד ועוד..

אמא שלי משתגעת, מנסה שוב ושוב... לא מבינה איך נשברה הפארדיגמה,

איך כולם מבקשים ממני שאשלח להם את העוגיות המיוחדות שלי, איך החיילים של טל, מתקשרים, שלא אשכח להכין ולשלוח. האחיינים שלי אוהבים. 

היא שומעת וממשיכה לנסות. אני מחייכת בהנאה.

אולי את המטאטא אני עדיין מחזיקה הפוך, אבל לאפות, אני אופה יוצא מן הכלל. עוגות שוקולד, עוגות גבינה ואת הסוד אני לא מגלה לה... את המרכיב הסודי שאני מוסיפה, קורטוב אהבה...

פתאום, לאחר ההצלחה של העוגיות, הכל מצליח. כאילו הכישוף הוסר.

אז מי שיגיע מחר לאורית גפני המדהימה הביתה לראות את התערוכה, הכנתי מלא עוגיות של שוקולדצ'יפס ואני מביאה איתי כדי שתטעמו את טעמו של האושר...

באהבה,

גילה