אני משער שכך ירגיש גם כל מי שהיה כמוני נער או נערה בימיה הראשונים של המדינה ובגר בחלק הראשון של שנות החמישים של המאה הקודמת. אמנם, כפי שיוסי שריד עצמו מעיד על ספרו, שהוא נע על הגבול המטושטש שבין הממשי למדומיין, בי ההיסטורי לבדיוני, בין הנוסטלגי לדמיוני, אך למי שהיה עד לארועים הוא נראה ממשי מאד ומעורר מחשבות  שטורדות את שלוותו: האם השגיאות שעשה ב. ג. בימיה הראשונים של המדינה התפתחו לביצה הטובענית בה אנחנו חיים כיום? נכון, יבואו רבים ויטענו לסיבות אחרות, שהחשובה ביניהן היא הכיבוש של 67', אך דומני שספרו של שריד מדגיש את טעויותיו של ב. ג. כסיבות הראשיות שהכיבוש רק הוסיף עליהן והעמיקן.

נתבונן ראשית בפעולת קיביה של יח' 101 של אריק שרון ב-53'. פעולה זו באה כתגמול על שורת מעשי רצח וחבלה של מסתננים מירדן שנקראו אז פדאינים". אני זוכר ששמעתי אז, בערבו של היום שלמחרת הפעולה, את בן גוריון מכריז ברדיו ששום יחידה צבאית לא נעדרה מבסיסה אמש ויתכן שמתיישבים נזעמים התארגנו ויצאו להעניש את הרוצחים. יוסי שריד מדבר על כך בספר ואילו אני זוכר כיום, בבהירות ובעוצמה, את הזעזוע שעברתי כתלמיד תיכון אז כששמעתי את האב המייסד של ישראל משקר ברדיו במצח נחושה. האם שקר זה לא הביא את יצחק שמיר, שנים רבות אח"כ, להצהיר שלמען המדינה מותר לשקר. האם שקריהם של שני ראשי ממשלה אלה לא הביאו בסופו של דבר לתרבות הישראבלוף, הטיוחים, השקרים הלבנים המתקבלים בחיוכים ובקריצות של הבנה, השוחד, ההשתמטות מתשלומי מיסים ומשירות בצבא שבתוכם אנחנו חיים כיום כבתוך שגרה?

נתבונן גם ב"עסק הביש" שהעסיק את המדינה כעשר שנים והיה הנושא שהפיל והקים ממשלות. יוסי שריד מרמז בספרו, וכמובן אפשר לחשוב על דמיון ספרותי או שלא, שב. ג. יזם אותו כדי להוכיח, אחרי פרישתו לשדה בוקר, שהמדינה לא תוכל להתקיים בלעדיו ועל הגנרלים יוכל לשלוט רק הוא. הענין המטריד ביותר, לדעתי, היא ההוכחה לכך שמביא שריד: ב. ג. דרש בתוקף ועדת חקירה ממלכתית מהיום הראשון לפריצת השערוריה כדי שיוכל לרחוץ בנקיון כפיו בעתיד. אפשר להאמין לדמיונו הספרותי של יוסי שריד ואפשר שלא להאמין. אי-אפשר שלא להיות מוטרד מן המחשבה על כך - כל מי שחי כאן באותן עשר שנים ויודע איזה צרות באו על המדינה בעקבות הריב הזה בין ב. ג. ללבון.

ענין קשה אחר, שנדון בספר, הוא פרשת החייל השבוי אורי אילן שהתאבד בכלא הסורי ועל גופתו שהוחזרה לישראל, למעשה בין אצבעותיו, נמצאו שני פתקים שפורסמו ואחד שלא פורסם. זה שלא פורסם הוא פרי דמיונו של שריד: "אני לא בגדתי - אל תבגדו אתם". ורמיזתו של שריד היא לכך שישראל שקרה שהחיילים נחטפו משטחה למרות שידעה שהם היו במשימת מודיעין ונתפסו בשטח הסורי. זה אומנם בידיון אך הוא מטריד את שלוות הנפש של הישראלי היודע על שבויינו רון ארד, גלעד שליט, אהוד גולדוואסר ורגב. ישראל הרי לא עושה דבר כדי להחזירם.

ופרשת חטיפתו של יוסל'ה שוכמאכר ע"י סבו החרדי בתחילת שנות השישים. דמיונו של יוסי שריד מכריז שב. ג. עירב את המוסד בחיפושים אחריו כדי לכפר על טעותו מראשית ימי המדינה כשנכנע לדתיים והרכיב את ממשלתו הראשונה איתם ולא עם מפלגות הפועלים האחרות, נכנע גם לתביעתם לא לגייס בחורי ישיבה והביא לכך שהכפיה הדתית וסחטנותן של המפלגות הדתיות אוכלו בכל פה ברוב החילוני של האזרחים בישראל.

היריעה כאן תקצר לסקר את כל טעויותיו של בן גוריון בעיניו של יוסי שריד אך דומה שלא קשה לישראלי של היום להסכים איתו בכל מחשבותיו הבידיוניות.