עברו שנים מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה מאז, רק שמעתי עליך, מכל מני מקורות מקריים לפני כשנתיים, התחתנת, ממש כאן לידי ולפני כשנה, שמעתי שאמא שלך נפטרה רציתי נורא למצוא אותך, ולדבר איתך אפילו שעבר המון זמן אפילו שאיני יודעת אם בכלל תרצה לשמוע אותי הרגשתי צורך עז לדבר איתך, להיות לצידך מי הכיר אותך יותר טוב ממני? אבל לא הצלחתי. לא מצאתי אותך. אתה לא מופיע בספרי הטלפונים. בכלל. אתמול, אני רואה אותך חולף על פניי, מלווה בחבר, במרז העיר. הייתי שם עם הוריי. פניך היפות והמוכרות....נראות עצובות. ואתה לא מגולח. כזה מוזנח.. אני שואלת מדוע, ומישהו שם עונה לי, כי אשתך נפטרה אני מזועזעת.... כמה כבר יכול לעבור על ילד אחד. מביטה בך מתרחק ממני, אתה לא רואה אותי. שפת הגוף שלך העצובה, עושה לי כבד בפנים. אני רצה לכיוון שלך, עוקבת אחריך, משתוקקת כל כך לדבר איתך אך אתה נבלע בין המון האנשים ונעלם. ואני, נותרת מתוסכלת, מנסה למצוא דרך להשיג אותך לא יודעת היכן אתה עובד, או באיזה רחוב גר. אני רק יודעת שאתה ממש כאן מסביבי....איפשהו ממש כאן. מחייגת ל144, ומוסרת את שמך, מודיעים לי שוב בפעם המאה כי אין מספר העונה לשם הזה כאן בסביבה. מחפשת בין דפי האינטרנט, וזו לא פעם הראשונה ואתה לא מופיע בשום מקום. כלום לא השתנה. אני מתיישבת, וחושבת...תוהה... כל כך רוצה למצוא אותך דלת נפתחת, הרעש המוכר.. בתי הקטנה רצה לאורך המסדרון מניחה את ידיה עליי, ושואלת בלחש: "אמא, התעוררת...?" אני פוקחת עיניי, מרימה את ראשי, מביטה סביבי, בקירות של חדרי. הלב הולם, ואני נאנחת ומפילה את ראשי חזרה אל הכר. היית כל כך אמיתי, זה הרגיש כל כך מוחשי..... לוקחת כמה רגעים לעצמי, וחושבת עליך, זה כל כך מוזר... הרגשתי אותך אמיתי, לרגע... לרגע חלומי ודי. הרבה שנים עברו מאז היינו יחד ואני לא יודעת אם אתה רוצה לשמוע עליי אך אפילו שרק הייתי בת 18... ואתה טיפה מעליי התקופה הארוכה שבה היינו יחד, חרטה אותך בתוך חיי. ומאז שזה נגמר, אני התחתנתי, ואתה התחתנת. ובינתיים הספקת לאבד גם את אמך והיה צר לי שלא יכולתי להיות שם באותה תקופה בשבילך חיפשתי הרבה וניסיתי למצוא אותך אך לשווא. כנראה שזה לא צריך לקרות. ומה שנותר...אלה החלומות. ואני שמחה שלפחות... זה לא באמת קרה. גם אם זה אומר, לפגוש אותך. אבל הרגשתי אותך...אני נשבעת בכך היית.... אמיתי כל כך. איך זה, שאחרי כל כך הרבה זמן, אתה מופיע לי כך?
|