אני צלם. בעיקר מזה אני מתפרנס. קשה לצלם בארץ. זה לא רק האור הקשה. זה גם האירגון של המרחב הציבורי. לנצח כשתנסה לצלם בניינים יהיה עמוד חשמל בפריים. ולנצח כשתשב על ספסל בים יהיה שלט, או סוכה של מציל שיחסמו לך את הפריים. במדינה הזו תמיד יש משהו שמפריע לך לראות.

לכן אני אוהב את טקס יום העצמאות בהר הרצל. כל שנה (עוד מכשהייתי ילד...) אני מתייצב מול הטלווזיה ומתבונן נרגש מאנשים נרגשים שמדליקים משואות, מתבונן בילדי הורה ירושליים שפורצים תמיד לרחבה המרכזית לפי אות מוסכם, אבל הכי אני אוהב את רוקני והשני (צוברי?) שמנהלים את הטקס הזה כבר 30 שנה עוד מהתקופה שזה היה עם אחד שברור לו מה הוא עושה כאן ושהכול היה יותר מכווץ. מהתקופה הזו שציונות הייתה לגיטימית. לפני שהנארטיב הפוסט ציוני – מודרני השתלט על השיח הציבורי.

במדינה שבה אי סדר שולט בכל, הטקס שהם בנו שנה אחרי שנה היה מופת לסדר וארגון. אצלם במשך שנים כל דבר היה במקום ויכולת לראות ארגון מרחב בצורה הכי מושלמת. ובמדינה שבה הכל משתנה הם הדבר הכי יציב בשנים האחרונות.

אני בעיקר אוהב את איך שהשניים יודעים להנדס אנשים לצורות מצחיקות. לפני שנתיים סידרו את החיילים בצורה של אופנוע, השנה השיא שמור למפתח סול. אלא שמשהו בכל זאת העיב על השמחה:

גשר תאורה שהיה תקוע במרכז הפריים.

אין ספק ש"הקטע" של רוקני הוא גולת הכותרת של הטקס. כבר 30 שנה שהוא עושה את הטקס ללא פאלטות. 0 טעויות.אז איך לעזאזל בחגיגות ה- 60 נכנס גשר תאורה לפריים והסתיר את כל החלק התחתון של הצורות שנבנו בעמל רב מאוד. מה, לא ידעו שהוא יסתיר? מה, לא חשבו על זה קודם?. 30 שנה עושים טקס, תמיד הכל +- בנוי באותו אופן, נראה אותו דבר. איך שמו שם גשר? איך? עכשיו אפילו הטקס הזה כבר לא נראה כמו פעם. החפיפניקיות השתלטה על הכל. איך גם על הטקס הזה, שהיה שמורת טבע, השתלט המרחב הציבורי הישראלי? איך?