אז מה הקשר בין "פלאטון", "בעמק האלה" ו-"להציל את טוראי ראיין"?

נכון, שלושה סרטי מלחמה, כולם עוסקים בין השאר בתחום האפור של המלחמה, במשברים, במורכבות, במצב הבלתי אפשרי ההופך את המוסר למוטל בספק ויחסי. בסרט הראשון זו מלחמת וייטנאם והשאלה מי בכלל צודק, אם זה אפשרי, בשני זו מלחמת עירק והשאלה מי בכלל צודק אם זה אפשרי והשלישי מציג את מלחמת העולם השנייה ועוסק בשאלות של מחיר וכדאיות. למעט בחצי שעה הראשונה שלו. ה-6 ביוני 1944. הפלישה לנורמנדי.

בפסח האחרון הייתי 5 ימים בנורמנדי, בחופי הנחיתה. בשבילי זו אדמה אפופה בהילה של קדושה ועצב. ממוזיאון למוזיאון, מאנדרטה לאנדרטה. מהסוללה במרוויל והגבורה של הגדוד ה-9 הבריטי, דרך ארומנש והנחיתה בגולד, ועד לשיא השיאים, בית הקברות האמריקאי בקולוויל-סור-מר, המשקיף על החוף השקט שהוא הגיהנום של יום הפלישה, חוף אומהה.

תהיתי עם עצמי מה מושך אותי כל כך לנורמנדי ומחבר אותי רגשית עם קורבנותיהם של אומות ועמים שאינם שלי. מה, חסר לנו פה אבל? חסרים הרוגים ובתי קברות? ואתרי קרבות?

התשובה מאד פשוטה. נחזור לסרט "בעמק האלה". טומי לי ג'ונס מקריא סיפור לבן של שרליז ת'רון - הקרב בין דוד לגוליית. כל כך פשוט, טוב מול רע, הרע איום ונורא, הטוב אמנם בא כאנדרדוג אבל מנצח. שחור ולבן, הכי קל, הכי כיף. ככה כולנו גדלנו, על סיפורים בינאריים עם רע ברור, מכשפות ועמלקים, וטוב ברור, נסיכים ונסיכות, אבירים ועלמות במצוקה. ככה פיתחנו את תפיסת הטוב והרע שלנו וסידרנו את העולם ואז איבדנו את זה. כי כשהתבגרנו הבנו שיש הרבה יותר גוונים של אפור מאשר שחור ולבן, ובעולם פוסט מודרני בכלל אין שחור ולבן, רק ערב רב של אפורים מתחלפים.

 ואין מלחמות צודקות, כי תמיד אפשר לראות את הפרספקטיבה של הצד שני, וגם בלי זה רוב המלחמות הן מניפולציות פוליטיות של מנהיגים לא ראויים, ובכלל לפעמים אנחנו הרעים, מה שעוד יותר מחריף את הבלגן. אז בניגוד לטומי לי ג'ונס, או לנשיא בוש, דמויות שלא התבגרו ועדיין רואות את העולם בשחור ולבן, רעים וטובים, אנחנו מסוגלים להתמודד עם מצבים מורכבים, עם חוסר בהירות, אבל זה פשוט נורא מתסכל.

מה רע בקצת מודרניזם? בצדק מוחלט? בלא להיות חכם אלא צודק ולדעת שהמחיר, גם הוא בנפש, היה שווה? בלי ציניות, בלי מניפולציות.

וזו בדיוק נקודת השיא שהייתה הפלישה לנורמנדי. באחת הפעמים הנדירות בהיסטוריה, בטח בהיסטוריה המודרנית, עמד מנגד רוע אבסולוטי. רוע אשר גם בעיני בני עמו בראי ההיסטוריה נותר רוע אבסולוטי. זו הייתה מלחמת בני האור בבני החושך האמיתית, רגע חולף שבו הקורבן היה באמת הולם את הקלישאות, רגע של אומץ לב פוליטי וגבורה בשדה בקרב, וכשרואים את הסרט במוזיאון השלום בקאן שנקרא "The Price of Freedom" - זו לא סיסמא, זו האמת.

זה המחיר ששילמו בין השאר יותר מ-9300 לוחמים אמריקאיים שקבורים בקולוויל, צעירים ששילמו בחייהם, שרצו לתוך אש חיה, שטיפסו בחבלים על המצוק בפואן-דו-הוק, שבמותם הביאו את החופש באופן הכי שחור ולבן שיש.

"נפצעתי פעמיים ב-6 ביוני, פעם בירך ופעם בבטן. שכבתי חודשיים בשיקום באנגליה וחזרתי לחזית לקרב על ברלין. נפצעתי עוד פעמיים עד סיום הקרבות, והייתי עובר את הכל עוד פעם מחדש אם המשמעות הייתה לעצור מישהו כמו היטלר. קוראים לי וורנר ה. המלט".

(מתוך הספר D-Day של סטיבן אמברוז).

ולכן, דווקא מתוך כל הגוונים של האפור שמלווים אותנו כאן, מתוך עשרות הרוגים שמתו לשווא, בנורמנדי אני מוצא את היכולת ללכת בין הקרבות והקברים, להתפעם מהגבורה האולטימטיבית, להתרגש עד דמעות מהמחיר וללכת עם הרגשות עד הסוף מתוך ידיעה שכמו כשהיינו קטנים, כאן זה היה שחור נגד לבן. על אמת.