האח, הידד! בקושי רשומה 3 ימים בקפה, וכבר הוזמנתי לתערוכה !עד היום אין לי מושג מדוע בחרה יוצרת האמנות הדיגיטלית- הציורית להזמין אותי, הירוקה והטרייה באתר, אבל לא שאלתי שאלות קיטבג, אלא לקחתי את הקיטבג ודהרתי לרמת השרון.

 עירה של אורית הבינה את גודל האירוע והתקשטה כולה בדגלי הלאום (אל תבלבלו לי את המוח שזה לכבוד יום העצמאות, כי אתם לא מבינים כלום באירועים!). הרחובות היו ריקים מאדם, ולא האמנתי שבכלל אמצא חנייה, כאשר כל תושבי רמת השרון עולים לרגל לתערוכה. אבל מצאתי!אחד העצים נשאר פנוי, כך שהכרחתי את מכוניתי לטפס עליו, למרות מחאותיו. יישרתי את עניבת הערב הבלתי נראית שלי, זקפתי את גווי וטפפתי ביראת כבוד ההולמת את המעמד – היישר לתוך...חלון. 

חלון ענק, כחול, הנפער אל מול ים כחול, ענק עוד יותר, כחול עם כחול מתמזגים, כחול עם כחול מזמינים הצצה, מזמינים טבילה, מזמינים היבלעות בגן עדן בלתי אפשרי. "הצצה בכחול" –זהו שם הציור, ששאב אותי אליו לבלי יכולת למוש ממנו. ניסיתי לברוח לצדדים, אבל שם חיכה לי ים אחר בכתום לוהט עם שברירי אור מנצנצים וסירות החותרות במרץ אל....מסוע של קניון... ובצד האחר כמעט נבלעתי ביער עבות בשיא הצהריים, שהשמש משחקת בו במחבואים. אכן, מנפלאות החיבור בין צילום אמיתי ובין האמנות הדיגיטלית של הפוטושופ. התוצאה: ציור אמנותי מיוחד במינו.

 אני חוזרת ל"הצצה בכחול". כמעט שומעת את זימרת הסירנות ממעמקי הים. והנה בין השאר, מה שהן שרות:"ניקח לנו צרור חלומות לצידה ונביט בתמונה שאיש לא ידע,ונצא לאוויר העולם"מסתבר שלכל ציור של אורית כתב בעלה שיר! כן, הייתי כבר בתערוכות בחיי, ובהן לכל ציור היה שם. אבל תערוכה שבה לכל ציור יש שיר –זה בהחלט משהו מיוחד.

 אגב, גם הקפה המוקצף שפינקו את מבקרי התערוכה הוא לא משהו שמקבלים בכל תערוכה, ואם כבר מדברים על זה – איזה כיף להיפגש עם חברים מהקפה שלנו, אלה שלפחות אני מכירה רק מתמונות ושם משתמש. ככה שאם אתם קוראים כתבה זו לפני השעה 8 בערב, אתם עדיין יכולים לרוץ לשם. הנאה מובטחת!