0

7 תגובות   יום ראשון, 11/5/08, 09:57
שישה כוכבים. זה המכסימום. ואני, נרקסיסט שכמוני יצאתי לשוט ברחבי הקפה, לראות מה הסוד הגדול של מרבי הכוכבים.
שהרי גם אני רוצה, ולו לרגע פוסט נצחי אחד, להתהדר בכמות דו מספרית של כוכבים בפוסט יחיד. יגעתי ומצאתי. מלנכוליה וכאב הם סחטני הכוכבים העיקריים. אז הנה
אחד: כואב, מלנכולי, מטלטל, ואולי אף סוחט כוכבים רגשי:
מרוחק. מתעטף. יד מרפרפת. נעלמת.
דמעה. שטף. ערפל. רגל מתכרבלת.
עזובה. שיממון. למה? ראש מסתכל. חפון.
עין דומעת, שפה משתרבבת. שן נושכת.
לבד.
שוב לבד.
היא היתה רק לרגע ונעלמה.
אני. עצמי. לבדי. מתבונן. שואל.
איך שוב? איך לא למדתי?
והאופק.
ריק מתמיד.
מעונן. מחשב להחשיך בשמש השוקעת.
בציפורים הדוממות.
בלבד. ומחר?
האם מחר ישתנה?
ועכשיו?
איך אפתור את הלבד? ולאן?
קוויה המקבילים מתאחים באופק.
היתה כלא היתה.
הרעש עד בוא השקט.
ושוב אני עם עצמי בדממה הקורעת.
איך?!
איך פיספסתי את הרכבת של שבע?
איך??
שלושה סימני קריאה.
סימן שאלה. ארבע נקודות.
דרג את התוכן: