| אבני צלקת הלאימו פניי תוכחה אילמת נזר של שתיקה בעצבות מרובה. רדידי דמעה גאו מעיינותיהם טשטוש הומה זכר של אהבה. אלפוני אהבה ורודים קראו משנתם בלבבי מרחק של געגוע. מראה סדוקה הצליפה בבואתה בגופי סוד ושבר לתפילה חדשה. את הכתיבה שלי,אותה כתיבה שאותה אני יוצר כעת,לא רכשתי בלימוד כלשהוא,המילים באו באופן טבעי לחלוטין. לא אכחיש ואומר שקראתי בעיקר עיתונים...ואני זוכר שהמורה שלי בכיתה ג' [שאיתה אני שומר קשר עד היום] אמרה לי..."היית בא לבית הספר עם עיתון ביד". אני זוכר את התקופה הזו בה התחלתי לקרוא עיתון,ומאז..לא חדלתי:) בבית הספר הייתי בכיתה מיוחדת ,שהיום כיתה כזו נקראת "כיתה טיפולית". למרות שהייתי הראשון בכיתה [וזו האמת,ללא התגאות וכדומה],הייתי כותב ללא שגיאות,ולמרות הכל מצאו שאני מתקשה בלימודים,איני יודע למה..אולי בגלל היותי שמאלי?? איני חושב כך,הרבה אנשים שראו את הכתב שלי טענו שזהו כתב מיוחד,היו כאלו שחשבו שמישהי רשמה עבורי:) עד סוף התיכון הייתי בכיתה מיוחדת,למרות שראיתי הרבה מחבריי עוזבים לכיתות רגילות לא התלוננתי,והמשכתי לקבל את הדברים כפי שהם. את הכתיבה התחלתי בגיל 12.תחילה היו אלו סיפורים,ורק אחר כך באו השירים שעימם נשארתי עד היום. הכתיבה אז הייתה כתיבת בוסר,מילים כל כך פשוטות שהיום,איני יכול לחזור לאותם מילים.למרות הנסיון שלי,משהו עוצר אותי,משהו אינו מצליח להתחבר למילים הפשוטות ההן. כבר בגיל 17 הוצאתי את הספר הראשון שלי "לבד",זה היה ספרון שחולק בעיקר בין חברים ולא הגיע לחנויות. בשנים שאחר כך,עדיין המשכתי לכתוב. הכתיבה אט אט החלה להתפתח לכיוונים אחרים,ושיר אחד מזמנו..בשם "ילד" כבר פרסמתי כאן. השנוי הגדול בא בתחילת שנות ה 90,פתאום התחלתי לכתוב בצורה אחרת,צורה שמלווה אותי עד ניום. לא למדתי את המילים,לא רכשתי שום נסיון,הדברים באו טבעי.. ובשנת 1994 יצא הספר השני "נשיקות שושנים". הנסיון שלי כאן ברשת אינו נסיון טוב,הותק שלי כאן רצוף במהמורות וכשלונות,שאותם יצרו אנשים שלא ראו בעין יפה את הכתיבה שלי.היו כאלו שהגדירו אותי כסרסור,חולה נפש,וכול' וכול'.בתחילת דרכי ברשת,נכנסתי לאתר כתיבה שהיה בין הפופולאריים ברשת.שם נוצר קשר עם יוצרת,קשר שהפך להיות קשר הדוק,קשר בין המילים,שבנה עולם אחר,יפה,ואוהב.היה מי שלא ראה בעין יפה את הקשר הזה,קשר שנעשה על ידי המילים והחליט לסלק אותי בטענה שאני פותח באותו פורום "בית זונות" [סליחה על הבטוי].יחד עם הסילוק נהרס אותו קשר.היה אתר אחר שבו הפנו אותי אליו,כשנכנסתי ..החל ה"עליהום" וחשבו שאני מתחזה.[באותם ימים הייתה פראנויה כלפי אדם ברשת].ספגתי קללות,עלבונות,והשפלות עוד בטרם ניתנה לי הזכות להוכיח מי אני.היה אתר שהרחיק לכת....חודש פברואר 2003,הימים בהם אילן רמון טרם נהרג.קיבלתי מייל שעבר ברשת,ופירסמתי אותו באתר שכתבתי...והתוצאה...משפט שדה מהיר שבו איימו עליי ברצח,רדפו אחריי לכל מקום,קיללו,ולא נתנו לי מנוח במשך כחודשיים.והמצער ביותר הוא שאנשים שידעו שאין אני אשם,נתנו יד לתופעה הזו..מאז כף ידי לא חזרה לאותו פורום.פורום שנקרא "אנשים יפים באמצע החיים",האמנם?הייתכן שהיו שם אנשים יפים שנתנו יד למהומה רבתי והבעירו אש ללא סיבה?כנראה שכן...ומנהלי האתר ,למרות שהייתה פנייה אליהם,לא עשו דבר,כי פחדו..כבר הייתה תלויה נגדם תלונה במשטרה נגד שימוש בסמים.הנסיון האחרון היה שסילקו אותי מאתר נוסף..כי בא למנהל...זהו סיפור ארוך שבוודאי יאמרו שאני האשם..אבל..בסדר.לעולם לא אבין את האנשים שמוצאים נחמה ומקלט בהשפלת אנשים אחרים,החולניות הזו שמעבירה אנשים על דעתם רק גורמת לצד השני לחשוב שוב האם הוא יכול להגשים את האהבה שלו,או שמא היא לא שווה מאומה.והאנשים מצליחים בכך.עתה,למדתי שלהיות בפורום מסוים זה מתכון לאסון,בדיוק כשנמצאים בכוך אחד הרבה זמן.והלקח שלי,לא נותן לי להיות דרך קבע במקום מסוים.הרצון הזה להראות את מה שאני עושה בפומבי כבר אינו גדול כפי שהיה.ואני יודע שהכתיבה שלי מוזרה להרבה אנשים,אנשים שלא יכולים להתמודד עימה.זה לגיטימי,ומובן.אך אסור בשום פנים ואופן להראות שהכתיבה הזו מתחת לכל ביקורת.אפשר לתת ביקורת,אפשר לומר הכל..אך במידה נאותה. ואני שואל,האם אפשר שאדם בעל תכונות למידה חלשות יכול להתפתח לרמה גבוהה?האם אפשר שהכתיבה יכולה להיות גרועה כל כך?האם יש סיבה לסילוק אנשים מפורומים מסוימים רק בשל היותם כותבים אחרת? מה דעתכם?? |