מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
תרגיל בקולוניאליזם
תחילה, הופיע מוטיב הג'ונגל בשיר שכתב - בעיקר כתפאורת רקע. אחר כך הופיע באופן מאסיבי יותר בקטע פרוזה. לבסוף הלך מוטיב הג'ונגל והשתלט על כתיבתו. חיות טרף, מצ'טות וכובעי שעם נעשו דיירים קבועים; תחילה בעולם המטפורות, אחר כך כנוף הטקסטים, ובסוף כמרכיב הכרחי. כשהבחין בדבר, היה זה מאוחר מדי. קוראיו הנאמנים הקיפו אותו, כמו תמיד, בטבעת הדוקה של הערצה, אך רגע לפני ששילם סכום נדיב ל'בננה ריפבליק' עבור מכנסי ברמודה בצבעי הסוואה וחולצת חאקי התעשת, והחליט לבדוק מה אירע. בחדר העבודה שלו, סמוך מאוד למחשב, גילה ספר שבנו השאיר על השטיח בסלון. היה זה 'מוגלי, מלך היער'. כאמצעי זהירות, החליט להרחיק את הספר מחדר העבודה. להפתעתו, העניין עזר: המטפורות חזרו להתנהג כיאות, חיות טרף לא הופיעו עוד בעולם הדימויים שיצר, ומלתחתו שבה למצבה הרגיל. בצער מה, החזיר את רובה הצעצוע לארון המשחקים של בנו. כדי למנוע כל סכנה עתידית, החזיר גם לספריית הוידאו את 'הפצוע האנגלי'. וואת עצמו למציאות, או מה שמקובל לכנות כך. |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מיושבת,
השאלה שלך, באשר לקשר בין שגעון ליצירתיות, הזכירה לי סרט שראיתי לפני כשנה בערוץ 8. סרט דוקומנטרי על בחור, חולה סכיזופרניה, צייר. בחור מוכשר בצורה מוטרפת. כשהיה תוך כדי הפאזות של השגעון, הציורים שיצאו ממנו היו פשוט לא מהעולם הזה.
הממסד התעקש לאשפז אותו ולפוצץ אותו בתרופות כדי להילחם ב"שגעון" שלו, אבל הבחור היה מכור לציור. בלי לצייר הוא היה מתחרפן, נכנס לדיכאון, פשוט כבה.
האמא התחננה שיבנו איתה תוכנית עבורו, שבה יהיה בהשגחה באינטרוואלים של זמן, שבהם יוכל ליצור, אבל הם התעקשו לסמם אותו.
הוא היה אומלל. בסופו של דבר זה הגיע לבית המשפט, ולמיטב זכרוני בסופו של דבר הוא התאבד מדיכאון.
סרט מרתק. אם אוכל לשים את ידי על אינפורמציה לגביו- אגיד לך.
וחברים, אם מישהו זוכר את הסרט, יודע, יש לו הקלטה- אשמח.
ביתיה.
ביתיה, לא מכירה את התיאוריה של גופמן.
יש תיאוריות לא מעטות מכיוון הפסיכולוגיה נטו שמתבוננות באורח ביקורתי על ה'תיוג' שמתרחש ברגע שמודבקת לאדם תווית של מטורף.
ודאי שבחיים אין מצבי צבירה חד ערכיים.
הצורך האנושי לחלק לקטגוריות ברורות, חד עריות והרמטיות נובע מפחד ועצלות מחשבתית.
ואת נורמאלית מאוד, עד כמה שניתן להעריך בתקשורת כאן.
ושופעת יצירתיות.
מיושבת,
1.
תראי, אם אני יכולה לכתוב לך תשובה כמו זו שכתבתי- אני כנראה נורמאלית מאוד.
ובאשר לעצמי- אין לי שום בעיה עם זה. זה סתם משהו שאני משתעשעת איתו במחשבה, לגבי צורות התנהגות, מצבים של המוח, וכל מיני כאלה.
מעשית- אני אפילו לא מעשנת סיגריות. לא שותה במיוחד, ובטח שלא לבד, ומעולם לא ניסיתי שום דבר וגם לא מתכוונת להתחיל.
יתר על כן, מכיוון שאני מתקשרת אז אני יודעת לשים את המוח שלי על היי או על טריפ באופן עצמי, כך שאין לי צורך בשום דבר חיצוני.
2.
מלבד זה, מה שמטריד אותי הוא הקביעה הבינארית "משוגע/נורמאלי", או זה או זה, כאילו מדובר במעבר, או בסף, שמצד אחד שלו אתה נורמאלי ומצידו האחר- לא.
אין דבר כזה, פשוט מפני שמדובר באוסף של התנהגויות אנושיות, שמתנהגות, כמו כל התנהגות ו/או תכונה אנושית אחרת, בצורה של פעמון גאוס.
הרוב נמצא באמצע ומשני הצדדים מזדנבים היוצאים מהכלל, המיעוטים, השונים.
הרי בעצם לא היה צורך בקביעה הזו.
אפשר היה לטפל ייחודית בכל נזקק באשר הוא.
אז למה יש חלוקה סטיגמאטית כזו? (אגב, זו חלוקה מערבית. בהודו, למשל, אין!)
* כי צריך לדעת אם המסכן זכאי לכיסוי מקופת חולים.
* כי צריך לדעת אם המדינה חייבת לאשפז אותו על חשבונה.
* כי צריך לדעת אם מגיעות לו תרופות ע"ח קופת החולים.
* כי המדינה צריכה לדעת אם מגיע לו ביטוח לאומי ממנה.
* כי צריך לדעת אם מגיעה לו קצבת נכות.
בקיצור- רצינו או לא רצינו- בסוף הגענו לתיאוריית המוסדות והבירוקרטיה של גופמן. :-)
ביתיה.
ביתיה יקרה,
הייתי רוצה בהזדמנות זו לשים סימן שאלה על ההקשר הרווח כל כך בתרבותנו (מאז ימי הזרם הרומנטי) בין שגעון ליצירתיות.
הדברים קשורים, אך 'במציאות' הקישור האוטומטי בין הדברים מסוכן.
ימי הרחוקים כמטפלת בשיטת הגשטלט, ועוד לפני כן, כתלמידה לתואר בוגר בפסיכולוגיה, הראו לי, יותר מכל דבר, שלא תמיד כייף שם, בשגעון.
שמחי בחלקך.
הנורמליות אינה שם נרדף לבינוניות.
אם הפעם הבנתי נכון...
לא, תראי, אני אסביר לך.
אני כבר שנים מחפשת את הדרך אל השיגעון.
אממה, לא מצליחה. מסובך כזה, כאילו...
זה כמו שחז"ל אמרו על הכבוד? "מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח הימנו"?
אז אצלי זה אותו דבר, רק את הכבוד החליף השיגעון.
אז ההוא, אם כבר כמעט היה שם, יענו, כמעט תפס לו בכנף הבגד... אז הוא נסוג?
טוב, זכותו, אבל לא מבינה אותו.
יודעת מה, אולי אני יכולה לקבל את הטלפון שלו או משהו,
לפחות שייתן לי את הרצפט, שלא יתבזבז.
חראם, לא?
(האמת, אולי נשארו לו כמה קטנים מצבע טוב. אולי ימכור לי...)
ביתיה.
נראה שאני לא יודעת לבחור...
ותודה.
קודם כל, תודה.
אשמח לפירוט, למה את מתכוונת?
רחוק מהעין רחוק מהתודעה.
בסיפור שלך זה הצליח. ברוב המקרים בחיים האובייקטים שתקועים לנו בתודעה ולא בחדר העבודה, הם המכשולים האמיתיים.
יפה *
אריק, תודה.
ואקח לתשומת לבי.
תודה!
'נו, באמת!' מה?? כבר למדתי שאין לך משפטים מקריים...
מסכימה איתך. תודה על עניין המחלות...
נו, באמת!!!!
שא- פא- אאאאאאאאאאאאאאןןןןןן!!! (יענו שפן במתלהבת...)
מקסים. אהבתי.
ביתיה.
היי מיושבת
להתיישב בקולוניה ! להכנס לדמות ! חבל שהפסיק !
בפעם הבאה הולכים על זה......עד הסוף.
יופי של כתיבה ביי אריק
תודה.
ומסכיה איתך, כמאמר החכמה העתיקה, 'אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו הנהר'.
וכולנו עושים את זה (נכנסים למה שנדמה כ'אותו נהר') כל הזמן.
"הפוך על הפוך" מעולם לא באמת חוזר למקומו בשלום.
אוהב את כתיבתך בכול מצב.
תודה.
אוהבת את כתיבתך,
ובאשר ל"הוא" מצידי שכל אחד ילבש מה בראש שלו,
כל עוד לא פוגע באף אחד.
תודה על המחמאה ועל הכוכב.
מקווה שדווקא בכתיבה ניתן להיפטר מ'טיקים' מיותרים בקלות יחסית...
למרות מה ש'המציאות מוכיחה'.
אני פשוט חושב שזה מאוד חמוד וחכם, ואני אוהב את האלגוריות שבזה. כלומר, המצב היפותטי לחלוטין, ועדיין - אפשר לקחת את זה כמשל מאוד בפשטות. לכל 1 יש ג'ונגל...
בכל אופן - סיפור קצר, כתוב היטב, עם פואנטה.
עמוק. מאד!! (כמה יפה כתבת את זה!)
מה שכן, הפי הנד בחרת לעשות בתרגיל שלך.
המציאות מוכיחה שלעשות את היו-טרנ בדברים שכאלה, קשה מאד עד גבול הבילתי אפשרי. זה נכנס בצורה כ"כ מושרשת שיעבר זמן להחזיר..
אין ספק שהיה חיוך קל כלפי ה'הוא' שכמעט קנה מדי ג'ונגל, אבל זה היה חיוך של חיבה ולא ביקור מרוחקת.
אל תשכח שמעבר לחיוכים ולירידות, שנינו כותבים, ואלה 'מחלות הילדות' שקורות לכולם פעם בפעם.
נשמע שהוא ממש אידיוט: )
אלה החברים שלך?
נו במ'ת!
שלכתוב את יודעת, אמרו לך כבר הבוקר?
משחקי המבוגרים, כעולם הדמיונות של הילדים.
וזה מזכיר את אותם מבוגרים שמתעקשים להשאר במילואים, לא כ"כ מאהבת המדינה
אלא מהקטע שהם משעשעים כמו ילדם במשחקי מלחמה.