המפגש הנעים והמעניין אצל אורית גפני עורר בי מחשבות רבות על החיים בקפה, מה משמעות הוירטואליה, האם היא מסך שאנשים מתחבאים מאחוריו או מראה של הדרך בה הם מתנהלים בעולם האמיתי.

משול הדבר בעיני, למשחק וירטואלי שטל היה משחק במחשב עם חברים וירטואלים וביחד הם היו מנהלים את העולם. בזמנו כשדאגתי, הסביר לי טל איך הדבר עובד והבנתי שזה על עיקרון WIN-WIN אתה לומד לשתף פעולה בקרב על מנת לנצח. נרגעתי.

כל אחד שיהיה רגע אחד אמיתי עם עצמו ויהרהר עם עצמו פנימה - אין נכון ולא נכון יש רק התבוננות:

מהו סגנון יצירת הקשר שלי - האם אני מזמין חברים חדשים? או שאני מחכה שיזמינו אותי? האם אני מאשר חברים אוטומטית ואם יש סיבה אני מבטל או ההיפך? אני קודם בודק, מבקש הסבר לחברות, עורך ראיון קבלה ורק אחר כך מחליט? 

איך אני מתחזק קשר - האם אני אכנס לקרוא בלוגים של חברים לשאול מה שלומם? או שאחכה שהם יתקשרו אלי? האם אני אבוא אליהם או שאעדיף שהם יבואו אלי? האם אני רוצה שישלחו לי קישור? או שאני מעדיף שלא. על מי האחריות? מה המשמעות של חבר ברשימה עבורי? 

רגשות בקשר - האם כשמישהו לא מגיב לי יותר מפעם אחת אני אשלח לו הזמנה? או אנתק איתו את הקשר? האם אני נפגע? מתרחק? האם אשאל אותו מדוע נעלם? האם אעלם? האם אגיב אצלו ואחכה לראות? האם אככב אותו ואחכה לראות? או כל וריאציה אחרת? 

כוכבים - נושא רגיש כוכבים. חלקנו היינו מוותרים עליהם לגמרי, אבל הם קימים והם חלק מהמשחק, הירוקים והאדומים. בהנחה שכך: האם יש לי חברים שאוטומטית וללא תנאי אני אככב אותם? האם אני מככב רק כשאני אוהב גם את הטקסט? האם אני מודיע כשאני מככב? האם אני מודיע כשאני לא מככב? האם אני מככב באדום? האם אני מככב בקלות? או מעדיף שהכוכבים שלי ישארו אצלי? 

תגובות -  האם אני מככב והולך בלי לכתוב תגובה? האם אני מחפש משהו טוב לומר על הפוסט? האם אני מחפש משהו להתווכח בו בפוסט? האם אני מעדיף לא להגיד את דעתי? האם אני מתחבר אל הכותב מהמקום הרגשי, השכלי? השיפוטי? האם אכפת לי להתחבר לקורא? מה סגנון ההקשבה שלי? האם אני מגיב מהמקום של הכותב או מהמקום שלי? האם אני באמת קורא או מגיב רק כדי שידעו שהייתי. 

אלה רק מקצת המחשבות שעלו לי והבדיקות שבדקתי את עצמי. הבנתי שכמו שאני בחיים, כך אני גם בקפה ושלכל אחד יש את הדרך שלו.

יש את אלה שיושבים ביציע ומקטרים, יש את הפאסיביים שיושבים על הגדר ומתבוננים ויש את אלה שעל המגרש.

כמו בחיים גם פה, אני על המגרש, משחקת את המשחק על כל כלליו, לומדת תוך כדי עשייה וכשאסיים את השיעור שיש לי ללמוד פה, סביר להניח שאגיע לשיעור הבא.

הקפה נתן לי הזדמנות להסתכל על החיים בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר.

שאלה אותי חברה השבוע - מה זה נותן לך כשמככבים אותך? למה זה בכלל חשוב לך?

והתשובה - מה זה נותן לך כשמחמיאים לך על האוכל שאת מבשלת?

למדתי דרך הקפה למחוק אנשים מהרשימה, לוותר על שכבר לא שייך, לחפש את מי שמבין את השפה שלי, את אלה שנוח לי לידם.

לככב באהבה ידעתי גם קודם, 

השעור שלי היה ללמוד לקבל כוכבים באהבה,

למצוא את הטוב ידעתי,

לנקוט עמדה ולומר אותה בקול רם ובלי פחד שילכו לי  - למדתי.

חשוב גם היה השעור של מתי לומר ומתי - לא.

למדתי שכמו בחיים, מי שנותן את הכוכבים שלו באהבה, יקבל גם יותר כוכבים באהבה. מה שאתה נותן חוזר אליך ובעיני זו בהחלט נתינה למי שמתלבט בסוגייה. היום גם למדתי שכוכבים שלא נותנים אותם, הולכים לאיבוד.

למדתי לזהות סגנונות של אנשים אחרים,

למדתי לומר - תגידו לי אם לא הגעתי - אבוא בשמחה.

תניחו שפיספסתי כי זה אף פעם לא בכוונה.

למדתי שרוב האנשים קוראים אותי בדיוק כמו שאני מה שאומר עלי שאני אותנטית. עוברת מסך.

למדתי שחשוב לי להגיע להרבה אנשים, שיקראו אותי, חשוב לי להגיב תשובות רציניות, חשוב לי הדיאלוג.

חשוב לי שהבלוג שלי יהיה מקום שלאנשים יהיה כייף לבוא אליו. כמו בית חם.

למדתי לומר שמי שלא קורא את מה שיש לי לומר - מפסיד, כי יש מה ללמוד ממני כמו שלי יש מה ללמוד מאחרים.

למדתי שכוכב אדום הוא לא אופציה בשבילי, התעלמות היא גם נקיטת עמדה - הכוח של פוסט שנועד לעצבן, הוא במתעצבנים. לא יהיו תגובות, הפוסט חסר ערך.

למדתי שאני אוהבת לקבל כוכבים ואפילו יותר מכוכבים אני אוהבת שמגיבים לי, שמחמיאים על הכתיבה, אפילו שלא מסכימים לפעמים - זה נעים לי, זה מחמם לי את הלב וזה ממש בסדר !

ובקצור - מי שאוהב אותי שישאר - מי שלא מתאים לו - שילך -

הכל בסדר -

אני פה, לומדת את השיעורים שלי ולא מפחדת יותר מכלום.

מצאתי פה אנשים נפלאים, כי יש פה אנשים נפלאים

אני בינתיים עוד אוהבת קפה

ושותה את הקפה שלי עם עוגיות שוקולדצ'יפס.

שיהיה שבוע קסום,

גילה