ביום רביעי, אור לליל 07.05.2008 חגגה ישראל שישים שנות. בעשר בלילה נכנסתי אל הכפכפים וצעדתי אל עבר כיכר מלכי המדינה, כדי לראות את התמורה לארנונה שאני משלם. האמת? מרשים. עבודה יפה. אחרי עשר דקות, החלטתי ספונטנית לעשות סיבוב בשד' בן גוריון-טיילת-פרישמן-הביתה. הרוח נושבה קרירה והיה נעים. אחר כך, בבית, ניקרתי עוד קצת על האינטרנט עד שתיים. נכנסתי לישון, הנחתי ראש על הכרית, אבל לשכנים שגרים מעלי היו תוכניות אחרות. מוסיקה שמחה פקעה מהרמקולים, מצווחת את השכונה. תיכף יגמר, חשבתי, יבואו כחולי המדים וכבר לא יהיה שמח. תיכף יגמר. איפה. התחלתי לנמנם ולשקוע בחלומות מטופשים. בשעה 4 לפנות בוקר עוד התנגנה לה המוסיקה. בזזזזזזז!!!!! זה האינטרקום. אני לא קם לפתוח. זו בטח המשטרה. אין לי כח לקום ולפתוח. שמישהו אחר יפתח. עיני נעצמות שוב. דפיקה בדלת. אני לא פותח. צלצול. לא קם. עוד צלצול. בום בום בום!!! אומרת הכאפה שנוחתת בחוזקה על דלת ביתי. בום בום בום בום!!!! צלצול. ועוד אחד. אני שומע מוטורולות. דיבורים. צלצלולים בדלתות השכנים. המוסיקה משתתקת. כנראה מדובר בשוטר כעוס במיוחד. שם על עצמי טרנינג וחולצה, צועד יחף לכניסה ופותח. קשקושים בקשר. שני שוטרים ושתי שוטרות. מביטים עלי. השוטר הנמוך שואל אם העיר אותי. אני מפלבל בעיני, עונה לחיוב. הוא מציץ פנימה עם הראש. אני מדליק אור בכניסה. "באתם בגלל המוסיקה" אני אומר.

"לא, קיבלנו עכשיו דיווח שהיתה בבניין דקירה. שמעת משהו?"

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן