הערה: אני מתנצל על הפוסט הקודם, הריק - תקלה טכנית. נראה אם יש דרך למחוק אותו. קמתי מהשינה עם שיר מתנגן בראש.
קורה לא פעם שאני מתעורר עם רעיון לכתיבת טקסט, יותר נדיר שאני מתעורר עם רעיון מוסיקלי, ובשנים האחרונות זה כמעט ולא קרה.
פיתחתי קצת את הרעיון, ויצא לי שיר פחות או יותר מוצלח, אבל שאם הייתי שומע אותו באחד האוספים החודשיים של ה Indie Rock Playlist (מומלץ בחום) הייתי מעביר שיר אחרי שלושים שניות.
אבל אז חשבתי על זה שהלהקה שהיתה מקליטה את השיר הזה ומגיעה איתו לאינדי פלייליסט היתה אולי יכולה להינות מקריירה מוסיקלית יפה. אולי לא להיות מולטי מיליונרים או משהו, אבל בטח היו להם השמעות יפות בתחנות רדיו של קולג'ים, או ב BBC Radio 6 אם, לפי ההעדפה שלי, הם היו בריטים (אם כי המנגינה שיצאה לי נשמעה כמו אלטרנטיב צפון אמריקאי. כן, אני יודע. אירוני), בטח היו להם כמה עשרות מעריצים שהיו אוהבים ומכירים את כל השירים ורודפים אחרינו מהופעה להופעה באולמות ספורט מסריחים של עיירות קולג' מנומנמות בלב חגורת התנ"ך האמריקאית, אולי השיר הזה אפילו היה משנה לחנון בעל נטיות אובדניות או לנערה ממושקפת רגע לפני הפיכתה לברבור את החיים.
אבל שכחתי את השיר מיד, כי הוא לא היה לטעמי. ואז חשבתי על כך שאולי הסטנדרטים שלי גבוהים מדי? אולי בגלל שגדלתי על הסמית'ס, ובתיכון התרגלתי שבכל שבוע יוצאים אלבומים כמו Nevermind ו Ten של פרל ג'אם וAutomatic for the Peope, שני הראשונים של סווייד ופארקלייף, הטעם שלי מצוי ברף כל כך גבוה שהוא פוסל כל דבר מלבד 5-10 שירים בשנה שאני יכול לומר באמת בלב שלם שעשו לי משהו?
אבל אז נזכרתי בכמה שלמצוא את מעט השירים האלה בשנה (וצריך למצוא אותם אקטיבית רוב הזמן, היות וברדיו לא סביר שתמצאו אותם) גורם לי אושר בפעמים הנדירות שזה קורה, ולא הייתי מוכן לוותר על החוויה הזו.
מענין כמה אמנים מצליחים לייצר מעצמם שירים, או כל אמנות אחרת, שחשובה לאנשים אחרים שאוהבים אותה, אבל ששונה לחלוטין ממה שהם עצמם אוהבים? |