0

4 תגובות   יום שלישי, 22/5/07, 06:27

 

אתמול התעוררתי באיחור מטלפון טועה. העיניים בקושי נפתחו, הראש איים להפרד מהגוף וחבורה כחולה קישטה לי את הירך. לקינוח האסון גיליתי פוסט נשכח שכתבתי בשתיים בלילה תחת אדי האלכוהול, כשהדובדבן היה הצפיות הרבות שזכה לו דווקא הפוסט החורג הזה.

וזה אפילו נראה לי נורמלי.

 

עד לרגע ששמתי לב למספר פרטים קטנים:

השעה אחת בצהריים, אני מאחרת לעבודה, סובלת מהנגאובר (או חמרמורת כמו שיקפיד לומר שכני, הרחוב היקר, אליעזר בן יהודה) ואפילו לא שתיתי קפה או שטפתי פנים כי אני יושבת פרועת שיער ותאים מול המחשב ובודקת את התגובות לפוסט של הלילה.

ביד אחת מסתרקת, ביד השניה מאשרת בקשות חברות שהתקבלו בלילה,

בעין אחת מחפשת מה ללבוש ובעין השניה בודקת מי הוסיף לי כוכב, סוגרת רוכסן וכותבת תגובה. זהו אני מכורה.

 

כיביתי את המחשב במחאה. אני לא אתמכר. אני חזקה יותר. היום אני לא נכנסת לאתר החלטתי. לא כותבת, לא מגיבה ולא סופרת כוכבים. לא הדלקתי אפילו את המחשב כדי לא להתפתות. 

החזקתי את עצמי כל היום, לא בדקתי אפילו מיילים.

 

ואז הגיע הלילה.

נכנסתי לישון מוקדם ולא הצלחתי להרדם. הסתובבתי מצד לצד התכסיתי והתפשטתי. חלמתי וחשבתי על הפוסט הזנוח והנעלב שלי,  סיוטים על כוכבים אדומים וירוקים וקוראים מאוכזבים מילאו את הכרית. פתחתי את החלון וסגרתי, עישנתי עוד סיגריה ועוד סיגריה ושוב חזרתי למיטה. ראיתי סיינפלד וסרטים עלומים שלעולם לא אזכור מה קרה בהם.

והצלחתי.

עברתי את הלילה בשלום. אני כבר לא מכורה לקפה.

 

אז בוקר טוב לכם קוראי הקפה, שוב אני פה. זה לא שקמתי במיוחד, אני תמיד קמה בשש בבוקר,בחיי. טוב לחזור, התגעגעתי, ואני לא מכורה, תאמינו לי.

אני? מה פתאום.

 

דרג את התוכן: