הדבר תקף אותה, כמו תמיד בזמן שצפתה בטלוויזיה. קולו החלקלק והשמנוני של קריין הפרסומת הסביר, מדוע כדאי להשתמש בכוסות הזכוכית של "אל תיגע בי". על המסך הוקרנה תמונה מקסימה של כוס זכוכית חלקה ונוצצת. "ממש תאווה לחיך!", חשבה דרדינה בתענוג. ואז, כמו תמיד, צצה בה התחושה המוכרת. אותה תחושה של תשוקה איומה למנה של זכוכית.

מספר כה רב של פעמים ניסתה לרסן את עצמה, ולהפסיק להיות כל כך לקקנית, ובכל זאת... מעולם לא יכלה להיפטר מהלהיטות המגונה אחר אכילת זכוכית צבעונית. "רק הפעם!", נשבעה דרדינה לעצמה, ושמה פעמיה לעבר חנות המכולת. ריח מוכר של זכוכית טרייה הגיע לאפה ברגע בו נכנסה לחנות. הריח התפשט בכל חושיה, וממש הטריף אותם.

ואולם בתוכה עדיין התחולל מאבק פנימי עז. בבואתה במראה לא הייתה מרנינה. זאת אומרת, אילו הייתה חיה בתקופה היוונית או הרומית העתיקה הייתה נחשבת למושכת יותר בגלל עגלגלותה השופעת. אך לאסונה, השתייכה דרדינה לתקופת הפלסטיק. אישה שמנה נחשבה אז לנטולת חן. דרדינה ידעה זאת, אך תאוותה הייתה חזקה ממנה. כמה פעמים ניסתה לאכול מפירות הפלסטיק הצומחים על יד ביתה, שהרי הפלסטיק מזין הוא, ואינו משמין. למרות זאת מובן היה מדוע העדיפה דרדינה את טעמה המשגע של הזכוכית הקרירה על פני הפלסטיק הפושר.

-         אה, תן לי בבקשה קופסה קטנה של זכוכית, אתה יודע, של 100 גר'.

-         תוצרת חוץ, בבקשה.....

-         תוצרת הארץ היא רק חיקוי זול, חסר טעם.

בצעדה בשדרת הפלסטיק הצהובה, בחנה דרדינה בפעם האלף את האריזה: "100 גר' זכוכית ונציאנית נקייה. מכיל: זכוכית, פלסטיקון ("התבלין המגעיל הזה נדחף לכל מקום", חשבה דרדינה  בסלידה) וצבעי מאכל.

הרשרוש המוכר והנעים של רסיסי הזכוכית בתוך הקופסה החיש את צעדיה של הנערה יותר ויותר. מצפונה הקשיש נותר הרחק מאחוריה, אך עובדה זו לא הטרידה במיוחד את דרדינה. נושם ונושף מיהר המצפון להדביקה. המאמץ היה גדול, משום שלא היה עוד צעיר כמו בזמנים הטובים.

הרגע המיוחל הגיע. דרדינה פתחה את האריזה. ריח של זכוכית טרייה הציף את כל החדר. "יהיה עלי לפזר קצת תרסיס ליזול כדי להפיג את הריח החריף", הרהרה. "אסור לאימא לדעת ששוב לא התגברתי על יצרי...היא שוב תתחיל בהרצאות שלה...לפעמים היא עוברת אפילו את מצפוני בטרדנותה...

שבויה כליל בידי תאוותה הסוחפת, לא טרחה דרדינה לשפוך את תוכן הקופסה לתוך צלחת. היא אכלה את הזכוכית ישר מהקופסה, כשנחיריה מתרחבים בעונג, ושיניה לועסות בתשוקה את רסיסי הזכוכית הירקרקים.

מצפונה ישב והתבונן בה בדממה. הדור סבר, כסוף שיער, חליפתו מגוהצת כמו תמיד, ותג הזהב – "מצפון" – מבהיק על חזהו. הוא ידע, כי אין טעם לדבר עם דרדינה בשעה שהיא שקועה בזכוכית. פשוט משום שלא יכלה להקשיב לו. השנים הרבות במחיצתה של בת חסותו לימדו אותו מהו הרגע המתאים להטיף לה מוסר. לכן ישב והמתין עד שרסיס הזכוכית האחרון נעלם מתחת ללשונה הלקקנית של דרדינה.

  ואז השתעל בדייקנות. שיעולו היה מגוהץ להפליא, ותאם את כל דמותו המושלמת. "דרדינה! שוב אכלת זכוכית!"פתח בקול חמור. דרדינה התבוננה באריזה הריקה ברגשות אשמה."זו הפעם האחרונה!", נשבעה בקול רם ומחתה את שיירי מיץ הזכוכית מפיה."אני מבטיחה, כי זה לא יקרה שנית!"

כל הזכויות שמורות למחברת@