שעת צהריים, שיעור על עוולות הקפיטליזם. הכריזה מכריזה כהרגלה, צבע אדום, צבע אדום. אנחנו קמים באדישות, יוצאים למסדרון, כראוי לעוד כריזה צבעונית לא חריגה במחוזותינו. אבל הפעם זה היה ממש קרוב. השריקה, הבום ומיליון אזעקות שלא הפסיקו לצווח גם בדקות שאחרי הלמו היטב בעור התוף המאומן שלנו. סטודנטים התעלפו, חלקם בכו, וחלקם נחלצו לעזרת אחרים. השאר ברחו המונית לעבר החניה, רק לצאת מהטווח.

ברגע שהתברר שאין נפגעים, החלה האופוריה. סטודנטים מיהרו לעבר החלונות השבורים עם המצלמות בטלפון הנייד, אחרים שלפו מצלמה מהתיק (במכללה תקשורתית שכזו, זה נדרש כמעט) וחיוכים קטנים החלו להתפשט, חיוכים של שורדים. התחושה שהיית שם, כמה עשרות מטרים מהפגיעה, כמה עשרות מטרים מהמוות, עם הצלצולים באוזניים ורסיסי הזכוכיות שאספת למזכרת, גורמת לאדרנלין לזרום.

כדי להשלים את החוויה, הלכתי לראות את הקסאם מקרוב. לראות את חבלן המשטרה שולף אותו מהאדמה. נדמה שאפילו הצופים המעטים במחזה לא התרגשו לראות אותו. אך למרות הכל, כשמביטים בו, קשה להאמין שחתיכת מתכת כזו קטנה שמגיעה ממרחקים הורגת אנשים. שולף הקסאמים מיהר לרכבו ונסע משם. הסרט האדום של המשטרה הקיף את מקום הפגיעה, והשמש המשיכה לזרוח. תחושה מוזרה של 'הכל בסדר' הייתה באוויר.

אבל אופוריות כידוע, הן לא יותר מאשליות, הן רק משמשות מקפצה לנפילה הגדולה. האופוריה הספיקה להישבר במהירות, כאשר כבר למחרת, שולי כץ מקיבוץ גברעם, (אם, בת וסבתא) הפכה להיות עוד קורבן של גליל מתכת הרסני.

בעוד מקבלי ההחלטות שלנו עסוקים בלהתחמק מחשדות לעסקאות מפוקפקות, ותוהים לאן יכוונו הונם, כאן אנשים ממשיכים לההרג, להיפצע ולעטות שכבות שכבות של טראומות, אבל וכאב. כך נראים החיים בשיגרה של אופוריות קצרות להחריד וחוסר אונים לעתים מוסווה, אך מתמיד.