פעם צרוף המילים "הכל לטובה" היה מוציא ממני כעסים. צרוף בעייתי מאד. איך יכול להיות שכל מה שאדם עובר בחייו הוא לטובה? ידעתי חיים לא פשוטים, על חלק מהם הייתי מוותרת במיצמוץ עין -  ושלא נדע, יש מקרים הרבה יותר קשים ממני, אני ממש במצב טוב.

זה היה נשמע לי כמו אחד מהמשפטים הנבובים שנועדו להרגיע את הרוחות ולמנוע מאנשים להתמודד עם הקשיים. משהו בין "יהיה בסדר" ל"אל תדאגי",

איך יהיה בסדר? אם אני לא אדאג מי ידאג בשבילי?

הצורך בשליטה על הכל - כי אם אני לא אדאג - איך יהיה בסדר?

הכעס סימא את עיני והפריע לי לראות את הטוב. 

חיים של חרדות, חיים של השרדות. 

בשנה האחרונה בין שאר הדברים שהבנתי, הבנתי גם את זה. אני צרוף של הדברים שקרו לי, בלעדיהם לא הייתי אני.  אכן כל מה שקורה - קורה לטובה. זה הכל ענין של פרספקטיבה ואמון. יהיה בסדר - כבר בסדר.

קורים כל הזמן דברים. את חלקם אנחנו אוהבים וחלקם מעיקים לנו על החיים. גם אלה וגם אלה בסופו של ענין יעברו. יש להתייחס באותו האופן אל משהו טוב שקרה ואל משהו רע שקרה ולזרום עם השינוי.

שתבינו - אני כותבת את זה ועדיין לא מאמינה שזאת אני שאומרת...

מעגלים נסגרים בחיים ואנחנו שואפים לפתוח חדשים, לחיות בספירלה.

אנשים שהיה לנו קושי איתם, יחזרו ותהיה סגירה,

פרידה שהיתה, צריכה היתה להיות ומחכה לנו מישהו מתאים יותר,

פרידה שנגמרה לא טוב, יום אחד תסגר אחרת.

מישהו שפגע, יום אחד יחזור להתנצל.

משהו שאיבדנו בודאי הגיע למישהו שצריך אותו יותר מאיתנו. 

ככה זה עובד. אין ריק בטבע. אין מה לבזבז אנרגיה על דאגה מיותרת.

מה שצריך לקרות - קרה, קורה ויקרה.

כל שאנחנו צריכים זה לקחת אחריות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו יכולים לשנות בעצמנו  ולא לתת לפחדים השונים שלנו לנהל אותנו. להגיד בלי פחד את מה שיש לנו, לעשות את מה שמתאים לנו, ככל שנחייה הכי קרוב שאפשר לערכים שלנו ולאמת שלנו - הדברים כבר יסתדרו מעצמם ואין מה לפקפק בכך. פשוט לקבל את זה ככה.

יש קובץ סיפורי הכל לטובה - יש את הספור של סומרסט מוהם על שמש הכנסיה ויש את הספור שהביא תמיר פלג השבוע על הפרה - שניהם מביאים אותו המסר - מכל מצוקה אפשר לצמוח ולכל בעיה יש יותר מפתרון אחד...

אז עכשיו, במקום שיפנקו אותי בבאר שבע, בהשתלמות של 3 ימים, אני שוכבת בבית עם שפעת, מכינה לעצמי כוס תה (עם עוגיה) וחושבת לעצמי: "מעניין איזו טובה תצא מזה..." 

גילה