פעם, כשנפגשתי עם ילד מיוחד,

ביקשתי ממנו מטאטא אחד.

וכדי שיבין מה שהוא עושה,

אמרתי לו שיצטרף למעשה:

"אם אתה רוצה ביצוע כהלכה,

אז תביא מטאטא גם בשבילך."

הנער (גר בבית פרטי באזור ידוע),

למשמע הבקשה, שאל: "מדוע"?

את התשובה לשאלה השארתי בחוב,

ואמרתי לו:"בוא, נצא לרחוב".

ברחוב לפנות ערב שקט נעים,

מדרכה, עצים ושנים עם מטאטאים.

"טוב", אמרתי, "קדימה למלאכה"

והתחלתי במרץ לטאטא את המדרכה.

הנער לא מבין, מתבונן, מסתכל,

עומד במקומו ומחזיק במקל.

"נו", אני אומר לו "תעביר להילוך -

יש כאן הרבה עלים וליכלוך".

הנער, אט-אט מתחיל לנקות,

והמדרכה נקייה אחרי כמה דקות.

גם אם הוא חושב שחמדתי לצון,

הרי שניכרת בו שביעות הרצון.

הגוף קצת זז ונכנס לפעילות,

והנה - נקי! , הייתה כאן יעילות.

"יופי", אמרתי, "כאשר אתה רוצה,

אתה יודע לעשות ואתה אפילו מרוצה.

בטח יש לך חשק, קצת להתגאות,

ואת המדרכה הנקייה להורים להראות?"

מסכים איתי הנער ומהנהן קלות,

ואני את הרעיון מחליט להעלות:

"עכשיו, אחרי שניקינו כאן בחוץ,

האם המעשה שלנו באמת נחוץ?

הרי בעוד זמן מה, קצת רוח ועלים,

המציאות את כל עבודתנו תעלים.

- זה נכון שהתאמצנו וזה נראה יפה,

אבל יכולנו גם לשתות קולה או קפה.

לטאטא את הרחוב יכול כל אדם,

אבל ישנם אנשים שזה תפקידם.

ואם אני מחליט להיות קצת איתם,

ייתכן ותפקידי נשאר מיותם".

"אבל מהו תפקידי?" שואל הנער האחד,

- "בתוכך נמצא תפקידך המיוחד.

תקלף את הציפוי ותסיר את הטיח,

כי את עצמך אתה מטאטא מתחת לשטיח".

אם ברצוננו להגיע למצב מתוקן,

עלינו לשאול כל רגע: "למה עכשיו אני כאן?"

ובכל פעם שאקבל תשובה מהירה וברורה,

אדע שעכשיו אני בדרך לַמטרה...