מה עשינו בלי מחשב כשהיינו ילדים? מי זוכר היום את משחקי המחבואים, שלוש מקלות, קדרים באים, ושאר משחקי שכונה, שכמעט נעלמו מחיינו לטובת מדורת השבט האינטרנטית? זה נורא איך ילדינו מחוברים עם כבל או באופן אלחוטי לדבר הזה שנקרא מחשב. איך אפשר? אני? מכסימום פעם ביום איזה פוסט קטן, עוד 726 פעמים כניסה רק לבדוק מצב כוכבים, קצת חדשות, מיילים, יו טיוב, משחקים, אבל חוץ מזה, אני באמת לא מכור כמוהם (איזה מזל שהם בבית הספר עכשיו, כי עכשיו תורי!!) בהתחלה עוד ניסינו להיאבק בתופעה. הגבלנו את השעות בהם מותר לרבוץ מול המחשב, ויזמנו פעילויות אחרות, נטולות מסך. זה עבד מצויין. סוף סוף הם יכלו לפתח קומוניקציה ביניהם, לריב בנחת, ללכת מכות. דברים שילדים עושים. אבל, לא תמיד אפשר לאכוף את ההחלטות של עצמך, ולעיתים המחשב משמש תחליף מעולה לבייבי סיטר, ומעניק מעט דקות של שקט ומנוחה, עד הריב על התור של מי עכשיו. באחד האמשים, הגיע אל בני חברו הטוב. הילד מבלה בד"כ את כל זמנו הפנוי מול המסך. משחקי קופסא הוא ראה רק בסרטים, וספר מבחינתו זה רק ספר לימוד. עיניו מצועפות פיקסלים, וידו מניעה בעצבנות תמידית עכבר וירטואלי. החלטתי לבצע ניסוי אנתרופולוגי. "היום אין מחשב" הודעתי. החיוך שלו התחלף במבט של חוסר אמון. לאט לאט חלחלה להכרתו הידיעה שיש לו שעתיים שלמות להעביר בלי מסך מחשב מולו, ובלי טלוויזיה. את השקט ניתן היה לחתוך בסכין. הם ישבו שניהם 10 דקות בדומיה. בוהים במסך השחור מולם, מנסים לעכל את המציאות החדשה והלא מוכרת. מציאות נטולת מקלדת ופיקסלים. שלב ב' בניסוי התחיל: "החוצה לדשא" ביקשתי, והשתיקה הכבדה התחלפה בהלם מוחלט. "זה הדבר הירוק הזה בחוץ" הסברתי. הם יצאו לדשא מסרבים לקבל את מר גורלם, ואני התפניתי לעיסוקיי. אחרי חצי שעה הצצתי מהחלון כדי לבדוק מקרוב איך מתקדם הניסוי שלי. על הדשא עמדו שני ילדים, משחקים בכדור. "מסירה מצויינת, עלית לרמה שלוש" "כן" ענה החבר "אבל נשארו לי רק חיים אחד. אפשר לעשות ריסטרט?" |