קמתי בבהלה, הרגשתי מחנק.

"תיזהרי", הוא אומר לי,

"תפסיקי לעשן את הסגריה הזנותית הזו".

"טוב", אמרתי, "אני מפסיקה".

גם אתה, תפסיק לעשן את החיים המעושנים שלי.

תפסיק לשאוף אותי באכזריות המעודנת שלך.

הוא קם. לא דיבר.

נתן מכת אגרוף על שולחן בית הקפה.

אנשים שומעים, רואים, נועצים עיניים.

אז נעצתי גם אני.

סיגריה מעושנת בפי השותק.

הוא הלך. שיילך.

עצוב לי אם יחזור. יהיה מעושן מידיי.

אני אוהבת את הסגריה הזאת.

הלוואי והוא היה הסגרייה שלי.

היא נגמרת בסוף, נעלמת.

אני מכבה אותה חזק חזק במאפרה

ומדמיינת שאני מכבה אותו.

את הסיגריה האחרונה שלי.