כותרות TheMarker >
    ';

    באנו לעבוד

    הפיתות של עליזה - או מהי ערכה של "הבטחה שלטונית"

    11 תגובות   יום שלישי, 22/5/07, 23:24

     

    P.B

    השבוע, בעודי בשביתה, הוצאתי מהארון את מסמכי מאבק הסטודנטים הקודם אותם ניסחנו ב-2005, וניסיתי להבין בעזרתם: האם מאז משהו השתנה?

    הכל למעשה התחיל עם מאבק הסטודנטים הגדול ב- 1998 שסימן את תחילת הידרדרותה של ההשכלה הגבוהה, שבו שבתו הסטודנטים במשך 40 ימים תמימים. המאבק אז הסתיים בקול תרועה תקשורתית גדולה שלימים נודעה כ"פיצות של שרה" והבטחה שלטונית שנשאה את השם "וינוגרד".

    המאבק של שנת 2005, אבן דרך נוספת בנתיב ההידרדרות, היה יכול גם כן לגבות ימי שביתה רבים, אולם נפתר אז בעזרת תחבולה פוליטית, אשר לאחריו נתנה לנו הממשלה עוד "הבטחה".

    במהלך 37 ימי השביתה של המאבק הנוכחי, שנת 2007, נחקקו בראשי הסיסמאות הבאות:

    "אנו יוצאים למאבק עקב הפרת הבטחה שלטונית" ו-  "הפעם המאבק הוא על דמותה של המדינה!".  

    היום, גם בסוף המאבק הזה קיבלנו עוד ממתק בצורת "הבטחה שלטונית" נוספת, שבבואתו היא הד של שורת הכישלונות המנהיגותיים שניחנה בהם המדינה המרוסקת הזו.

    מי שחי כאן ב 9 השנים האחרונות יכול להעיד על כך שלחץ הדם שלנו הוא גבוה מאוד:

    5 ממשלות התחלפו, מלחמה ומבצעים צבאיים התרחשו, 77 ימי שביתה התפוגגו כלא היו ובנוסף - 3  "הבטחות שלטוניות" הובטחו. מי שחלם שבמשטר כזה "הבטחה שלטונית" יכולה להחזיק מעמד, הוא כנראה עדיין סטודנט.

    מבט מהיר על הפסקה האחרונה מספיק לכל ילד על מנת להבין: בעת שכזו, טיבן של "הבטחות שלטוניות" להיות מופרות, וטיבן של דוחותיהן של הוועדות - להיגנז עם בואה של ממשלה חדשה.

    לא צריך להוסיף מילים על אלו שכבר נאמרו בדבר גסיסתה של הממשלה הנוכחית. כאשר היא תגווע, ימות ההסכם איתה, ואיתם 9 שנים של מאבק ו-37 ימי השביתה האחרונה.

    מאז ימיו הראשונים של מאבק הסטודנטים בשנת 1998, ייחלו כולם לכך שההשכלה הגבוהה תזכה סוף סוף לעדנה ונחת, שהסטודנטים לא ייאלצו עוד לשבות ושהמאבקים ישיגו את שלהם. רצינו זבנג וגמרנו, אפילו אם הזבנג הזה יהיה ארוך, מייגע וכואב.

    בשנה האחרונה הועמדה מולנו התשובה ההחלטית והברורה - חוק זכויות הסטודנט, אשר לנו אפילו לא הייתה יד בקידומו; הוא הוגש לנו על מגש של כסף. זהו המרפא היחידי למחלה האבסורדית המתמשכת הזו. רק חוק אשר ייחקק בספר החוקים יוכל לשנות את המצב לטווח הרחוק ולהנציח את הצורך בקידום ההשכלה הגבוהה, ייקח הליך חקיקתו כמה זמן שייקח.

    במשך 9 שנים התעלמנו מאפשרות זו, מכיוון שחששנו שהתעקשותנו תעלה לסטודנטים ביוקר על חשבון לימודיהם בגלל השביתה שתתארך, אבל ככל הנראה שהפחד מלהתעקש יעלה לנו הרבה יותר ביוקר בעתיד. אלא שהעתיד שלנו הוא לא המאבק הבא: עתידנו הוא המדינה.

    התעלמותנו במאבק הנוכחי משלושה (1, 2, 3) חוקים שהוצעו לנו (לא פחות!), ושאמורים לעגן בצורה סופית ואחרונה את חשיבותה של ההשכלה הגבוהה, היא התעלמות מוחלטת מכל ערכי "דמותה ועתידה של המדינה".

     

    בזמן שאזרחי אותה המדינה צפו בסטודנטים המפגינים, שבליבם אמונה שלמה ביכולתם להשפיע ולשנות, אנחנו לא רק שהנצחנו את האיוולת השלטונית, אלא גם כיבינו להם את התקווה האחרונה שמשהו טוב יכול כאן לקרות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/11/07 16:32:

       

      צטט: nitzanp 2007-09-15 14:24:39

       

      מעניין מה דרוש במדינה הזו כדי לקבל שוויון זכויות?

       

      את היכולת ללחוץ על איזשהו שאלטר.

        15/9/07 14:24:

      תודה על הרקע!

       

      המצב לצערי אינו שונה גם אצל המילואימניקים.

      זו בדיוק הבעיה - קהל חלש שדורש חקיקה ולא מצליח להעביר אותה.

       

      מעניין מה דרוש במדינה הזו כדי לקבל שוויון זכויות?

        15/9/07 11:46:

      אולי הבנה טובה יותר של הקופסא השחורה של אגודת הסטודנטים בתל אביב בסוף שנות התשעים תעזור בהנת התהליכים.

       

      בשנת 1997 התא של מפלגת העבודה היה שליט יחיד בקמפוס במשך שנים רבות. באותה שנה היו לתא יותר מ 70 נציגים מתוך 75 נציגים במועצת הסטודנטים - מכיוון ולא התמודדו מולם נציגים מתחרים.

      תוצאת שלטון היחיד היתה הסתאבות, חוסר יעילות, חוסר עשיה, מינוי מקורבים, וכל חטאי השלטון המוכרים.

       

      מצב זה הוביל ליצירת אופוציזיה מהותית ולהקמת שני גופים מתחרים - תא הנתמך ע"י דור שלו בראשות ארז אשל וקבוצת עצמאיים שכונתה כבשה שחורה.

      לאחר בחירות צמודות מאוד ארז אשל זכה ברשות מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א.

       

      שינוי זה הוא שיצר את המאבק של הסטודנטים של 1998. מאבק שהיוזמה הראשונה לגביו החלה מתל אביב אבל שלקחו בו חלק ראשי אגודות דומינטטים כגון ליאור ורונה מהאוניברסיטה העברית.

       

      המאבק כשל.

      אחרי שבועיים אינטנסיביים בהם היו אלפי סטודנטים בהפגנות נשאר רק גרעין קשה מצומצם.

       

      בתוך המאבק היו שתי גישות מרכזיות:

      1 - מאבק סקטוריאלי שמטרתו שיפור תנאי הסטודנטים. הרי לא מדובר בסקטור אלא בשלב בחיים של חלק מהאוכחוסיה, חלק ייצרני ומועיל, ועלינו לתמוך בקבוצהזו.

      2 - מאבק חברתי לשינוי סדר עדיפויות וצמצום פערים כלכליים חברתיים. דגש על נגישות כיסה להשכלה הגבוהה - בעיקר ע"י השקעה בחינוך בפריפריה.

       

      שתי הגישות פעלו במקביל.

       

      דילמה נוספת במהלך המאבק הייתה האם להמשיך את השביתה עד להשגת תוצאות או להפסיקה את השביתה, להכריז על כישלון המאבק, ועל חזרה לקמפוס באופוציזיה לוחמת למדיניות הקיימת, כאלטרנטיבה צעירה.

       

      להערכתי, הקושי של מנהיגי השביתה להודות בכישלון, אפילו זמני, הובילו להתמשכות יתר של השביתה (שאבדה את האפקט אחרי שבועיים) למשך של 6 שבועות (קרוב למחצית סימסטר). הפיצות של שרה היוו את הסמל להתקפלות.

       

      (הערת שוליים: שביתת הרעב של סטודנטים בירושליים ידועה עד היום באתר ההיכרות הסטודנטיאלי המוצלח ביותר).

       

      כישלון השביתה והחזרה ללימודים אחרי פרק זמן ארוך ביותר הובילו לתבוסה של תא דור שלום בבחירות לאגודה בתל אביב ולניצחון חוזר של התא של מפלגת העבודה (בראשות ליאור טנר). האופוציזיה הראשית הועברה לידי מעגל נציגים עצמאים חדש בשם סחו"ג שירש בעצם את כבשה שחורה.

       

      המדיניות של תא מפלגת העבודה התבררה במהירות.

      לישיבת מועצה באביב 1999 הוזמנו נציגי אחת מחברות הלובינג המובילות בארץ.

      ונציגי החברה היו בוטים מאוד במהלך הישיבה. הם טענו שמאחורי כל חוק עומד אינטרס, ובדרך כלל עומדים לוביסטים מאחורי החוקים, מצליבים אינטרסים בין חברי כנסת (תצביע לחוק הזה ונדאג שיציעו לחוק שלך), ובעצם ע"י לא הרבה כסף ניתן לרכוש חוק.

      אותו לוביסט מייצג גם את יצרני הסיגריות וגופים נוספים הזקוקים להגנת האינטרס שלהם מפני הכנסת.

       

      אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א שכרה במאות אלפי שקלים את אותם לוביסטים שהציעו לרכוש עבורם את חוק הסטודנט בכנסת.

      מהמאבק החברתי לא נשאר דבר. מהדרישה לסוג אחר של התנהלות, לדור חדש של פוליטיקה נקייה לא נשאר דבר.

      בכך שינתה האגודה את המדיניות ב- 180 מעלות.

      אבל גם המהלך לרכישת חוק כשל. הלוביסטים לא סיפקו את הסחורה וגם אלו שהחליפו אותם לא הצליחו להעביר את החוק.

       

      נושא חוק הסטודנט ירד מהפרק בעקבות הקמת ועדת וינוגרד. במאי 1999 ברק עלה לשלטון תחת אג'נדה חברתית (לפחות יותר משל ביבי). יתכן ולמאבק הסטודנטים של 1998 חלק קטן בשינוי הסמנטיקה והדגשים שהועלו במערכת בחירות זו.

      שר החינוך, יוסי שריד, הקים את ועדת וינוגרד (שעוד לא ידע שהוא יככב בועדה עתידית שתחקור מלחמה). בועדה היה ייצוג רב לסטודנטים (תוצאות ועדה תמיד תלויות בייצוג היחסי בין הסטודנטים, ראשי האוניברסיטאות ואנשי האוצר - לכל אחד מהם אינטרס שונה).

       

      ההרכב הנח של הועדה והתמיכה של יוסי שריד בבקשות הסטודנטים הובילו למסקנות שהורידו רת שכר הלימוד באופן הדרגתי במשך חמש שנים. המדרגה התחתונה צפויה הייתה להיות נמוכה מהשכר הממוצע במשק.

       

      כאן הסטודנטים בצעו טעות. הם נחו על הישגי הועדה ולא ניצלו את מבנה הכנסת הנוח יחסית כדי לקבע את הישגי הועדה בחקיקה. הרבה יותר קל לקבע בחקיקה מצב קיים מאשר להשיג חקיקה שתוריד באופן מהותי את שכר הלימוד ותזכה להתנגדות משרד האוצר.

       

      המנוחה על השמרים התבררה כטעות. ממשלת ברק הייתה קצרה מאוד, ובהמשך הוקפאו חלק מההורדות הצפויות בועדת וינוגרד ונקבע הרכב בעייתי לועדה חדשה לשכר הלימוד - ועד שוחט.

       

      זה הרקע למאבקים הנוספים של הסטודנטים. (תל אביב מובלת מאז 1999 ע"י התא של מפלגת העבודה). בהתנהלות הנוכחית, כיוון ואני לא מעורב, אין לי מושג רב.

       

        18/7/07 00:57:
      כנראה הפיתות של עליזה לא עזרו, עם המסקנות של הועדה שממליצות על העלאת שכר הלימוד, אני צופה שאת שנת הלימודים הבאה אתם כנראה לא תפתחו כסדרה..
        25/5/07 12:47:

      אני רק לרגע קטנטן אפנה אתכם לאתר המתחרה, כדי לקרוא תגובות, מאתיים ומשהו כאלו, על דבריו של איתי שונשיין: (תקראו רק את הראשונות, ההמשך מיותר, הן כולן אותו הדבר)

       

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3403739,00.html

       

      אני אומר לך בעיניים עצומות - זוהי ההרגשה של מרבית הסטודנטים שהיו חלק במאבק.

       

      והתשובה המוחצת להתנהלות ההתאחדות נמצאת כנראה כאן: (היזהרו שלא לבחור באיתי שונשיין כשיגיע לכנסת)

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=36653  (אתה סנייק כבר מכיר)

        25/5/07 09:25:

      לא עקבתי אחרי המאבק... אבל סומך עליך, שהשכלת להבין את המתרחש.

       

      מקוה שההמשך יהיה מוצלח.

       

        24/5/07 23:41:

      השחיתות מטמאת כל חלקה טובה שנשארה.

       

      היום היתה הקרנה של סרט על היחסים בין רבין לפרס לאורך השנים, שתיארה את פרס כפוליטיקאי נחש וערמומי.

      מעניין מי הוציא את זה מהמגירה ולמה הקרינו את הסרט הזה דקה וחצי לפני הבחירות לנשיאות.

        23/5/07 19:29:

      ....נקודה למחשבה....

       

      מעניין לבדוק לאיזה "מחנה פוליטי" ולאיזו "תפיסה כלכלית", השתייכו ראשי הממשלות, שרי האוצר ושרי החינוך בשנים בהן התדרדרה מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.

       

      ....ומהי המסקנה...המתבקשת....

       

        23/5/07 01:26:

      ניצן יקירי,

       

      שאפו על הכתיבה. זה פשוט עצוב כמה שאתה צודק, ההסטוריה כל כך חוזרת על עצמה. אני זוכרת את הפיצות של שרה כאילו זה היה אתמול.

       

      + כוכב ירוק :-)

        22/5/07 23:57:

      מסכימה עם כל מילה...למאבק הסטודנטים אפשר להוסיף גם את מאבקם האחרון של המורים.

      חבל כל כך ש"השלטון" ונציגיו לא מבינים ולא מפנימים, שחובה להשקיע בצעירים, במסגרות החינוך וההשכלה החל מילדי הגן, דרך בית הספר ועד ההשכלה הגבוהה. הסטודנטים- הם הם דור ההמשך ועתידה של מדינת ישראל.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      nitzanp
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין