לפני כמה שבועות נפל דבר. ארצות הברית הצהירה, כך פורסם ב"הארץ", שהיא מסירה את הווטו ומתירה לישראל לשאת ולתת עם סוריה - ובתנאי שישראל תסתפק בהתדיינות בעמדותיה שלה, ולא תכניס לשולחן המשא ומתן מהלכים או עמדות אמריקניות. בתגובה, דווח כי אולמרט החליט לבחון מחדש את האופציה הסורית, בין היתר כמהלך לבידוד איראן, שישנה את מערך הכוחות במזרח התיכון.

כשירות לאולמרט ולעם ישראל, להלן מספר נקודות ושאלות, שאליהן חייבים להתייחס כשמדברים על שלום עם הסורים.

ראשית כל, יש לזכור: השיחות, אם תתקיימנה, הן בין ישראל לסוריה. אנחנו אוהבים את ארצות הברית, מוקירים לה תודה, ומפנימים את הקשר העמוק שבין שתי המדינות. ולמרות זאת, כל צעד ישראלי חייב להיבחן בעיניים ישראליות.

ומתוך נקודת מבט ישראלית, יש לשאול את השאלה, מה קרה שגרם לממשל האמריקני לשנות את עמדותיו כך. כפי שנראה בהמשך, סוריה הייתה ועודנה חלק מרכזי מ"ציר הרשע", ומלבד ההצהרות של אסד, אין שום עדות בשטח לנכונות סורית להצטרף למשפחת העמים. ובכל זאת משהו השתנה. לא בסוריה, כי אם בארצות הברית.

שנת 2008 היא שנת בחירות. כידוע, לקראת הבחירות, דברים משתנים. הקדנציה הנוכחית של בוש הפכה את המפלגה הרפובליקנית למשהו הדומה ל"ישראל ביתנו" שלנו: חלק ניכר, אבל קיצוני, מהציבור האמריקני ממשיך לתמוך בה. הרפובליקנים איבדו את המרכז, אשר את אמונו הם חייבים לרכוש מחדש כדי להרים את הראש מעל המים בבחירות הבאות. הדרך לעשות זאת, היא באמצעות יצירת מצג של "משהו זז" במזרח התיכון.

לפני חודשיים התקיימה בריאד פסגה ערבית, שהעלתה לכותרות את היוזמה הסעודית לשלום במזרח התיכון. בשעתו זה נראה כמו יוזמה ספונטאנית של הערבים. אולם במבט לאחור, ובהצטבר כמה נתונים נוספים, מותר לשער שהאמריקנים הם שיזמו את המהלך בריאד כתעמולת בחירות. בתוך כך, צריך להזכיר את הפסגה שהתקיימה בשארם א-שייח' לפני מספר שבועות, בה דנו שכנותיה של עיראק בדרכים לפתור את המשבר שחל בה בעקבות הפלישה האמריקנית. מעורבות אמריקנית בפסגה הזו, סבירה עוד יותר כמהלך תעמולתי.

לבסוף, הסכמתה של ארצות הברית להידברות בין ישראל לבין סוריה, אשר מתדלקת בעקביות את הגזרה העיראקית בטרוריסטים, משלימה את התמונה של תעמולת בחירות. ארצות הברית רוצה לראות מזרח תיכון שנמצא בתהליך של הגלדת פצעיו המדממים, וממשל בוש נחוש יותר מאי פעם להציג תמונת מצב שכזו. בהקשר זה, מותר להניח שמה שבאמת חשוב לאמריקנים, הוא עצם התהליך, ולא סיומו (בבחינת ניהול משבר ולא פתרונו).

מדובר, כמובן, במלכודת עבור ישראל. ממשלה לא אחראית, בגיבוי תקשורת ואקדמיה אוטופיסטיות, עלולה להכניס את ישראל למחויבויות קשות, שיהיה לה קשה מאוד לצאת מהן. לכן חייבת הממשלה לזכור שבנושאים הנוגעים לישראל, עם כל האהבה לבוש וממשלו, האינטרסים הישראלים חשובים יותר.

ובסוריה גופא, כאמור, דבר לא השתנה. להלן כמה מהסיבות המוכרות מדוע לא לשבת לדיונים עם אסד:

מדובר, אסור לשכוח, במשטר רודני ואפל. בדומה לירדן, שולט המיעוט העלאווי, המהווה כ-10% מהאוכלוסייה, ברוב הסוני המרכיב 80% ממנה. אלא שבניגוד לירדן, שבה ההאשמים מרוממים את מצבה של המדינה ושל אזרחיה, כולל הפלסטיניים; העלאווים בסוריה הורסים את מדינתם ומשתמשים בפיגור ובסבל העם ככלי לשימור השלטון.

דמשק היא ביתם של ארגוני החמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית. גיבורי הטרור של הפלסטינים דרים שם דרך קבע. הממשל הסורי יכול באבחה אחת לנקות מתוכו את הנגע, או לפחות להראות שהוא מנסה. אולם הוא לא עושה דבר.

סוריה היא גם מקור עיקרי לצרות עבור האמריקנים בעיראק. הגבול הפרוץ בין שתי המדינות הפך להיות מקור חי לנשק לטרור (עבור שני הניצים בעיראק - הסונים והשיעים כאחד). גם כאן, מפגין המשטר אזלת יד זועקת. אסד יכול, אבל בוחר שלא לעשות דבר.

באותו הקשר, ממשיכה סוריה להיות תחנת מעבר חשובה לנשק הרקטי המתחיל את דרכו באיראן ומסיים אותה בדרום לבנון בידי נסראללה. סוריה ממשיכה להיות פטרונית החיזבאללה, הן בכל הקשור לערעור הממשל בלבנון, והן במה שקשור למלחמת הטרור בישראל.

באוגוסט האחרון נחשף שסוריה מחדשת את צבאה, לא בכוחות שיריון או אוויר סדירים, כי אם בטילי נ"ט שנועדו להפוך את כל צבא סוריה לצבא גרילה. מדובר, כמובן, ביישום מסקנות ממלחמת לבנון השנייה, ובהיערכות למלחמה עתידית עם ישראל.

ולבסוף, הנתון שהוא אולי המשמעותי ביותר: סוריה היא מדינה נחשלת בכל קנה מידה. אולם בדבר אחד היא הטובה והמקצועית ביותר: נשקים כימיים וביולוגיים. בשטחיה מיוצרים ללא הרף גזי חרדל וסארין. ישנם דיווחים גם על ייצור סדרתי של נגיף הגחלת (אנתרקס). ולבסוף, סוריה מייצרת את מה שמהווה היום, בטרם רכשה איראן יכולות גרעיניות, את הנשק הקטלני של גז הVX-, האסור על פי האמנות הבינלאומיות לבקרת הנשק.

מנינו כאן שש נקודות שהופכות את סוריה לממשל שלישראל אסור לשאת ולתת איתו, ללא שום קשר למחיר. אילו היה מפגין אסד נכונות מינימלית לשנות את המצב באחד מהתחומים הללו, היה מקום אולי לשקול הידברות איתו. כל עוד זה לא נעשה, כל הרהור הוא טעות טיפשית.

אסד לא עשה כלום כדי לתת את התחושה שמשהו משתנה במדינתו. וזה לא מפתיע. אין לו כל אינטרס לעשות זאת. לוח המשחק המזרח תיכוני הוא מאוד מסוכן. כל מהלך דיפלומטי מלווה בניתוח מעמיק של כוונות. מבלי להיכנס לפרטים חסויים השמורים במערכת הביטחון, אפשר לערוך ניתוח כוונות קטן לסוריה של היום. האם יש לאסד אינטרס לשלום עם ישראל? ואם לא, מה האינטרס שלו לשקר?

כשסאדאת חתם על שלום עם בגין, זה היה כי מצרים פחדה מישראל ומארצות הברית. האינטרס שלה לחתום על הסכם שלום עם ישראל היה להבטיח את ביטחונה מפני מתקפה ישראלית מחד, ונורמליזציה ביחסים, בעיקר כלכליים, עם ארצות הברית מאידך. אהבה גדולה מעולם לא הייתה למצרים כלפי ישראל, יוכיחו זאת הספרים האנטישמיים אשר עד היום מככבים כרבי-מכר בקאהיר. הפחד, הוא מה שהניע אותו.

השלום עם ירדן הוא תוצאה של אינטרס משותף ביחס לפלסטינים. יחסים עם ישראל העניקו לממלכה ההאשמית, הרודה ברוב הפלסטיני, יציבות יחסית. מעבר לזה, בניגוד למצרים, התקיימו יחסים חמים ואמון כן בין המלך חוסיין לבין המשטר בישראל, גם בתקופה שקדמה להסכם השלום.

לסוריה, לעומת זאת, אין כל סיבה לחתום על שלום כן עם ישראל. היא חופשייה להישען בעיתות מצוקה על פטרוניתה - איראן - בתמורה להיותה חיל חלוץ של טהראן מול ישראל. סוריה חוששת מישראל, אבל כרגע מצויה תחת הרושם שאין ביכולתה לתקוף. גם קריסת ההרתעה בקיץ האחרון, צריכה לתרום להבנה שסוריה לא רוצה שלום.

הפרק הקודם, שתיאר שורת ליקויים שעל הסורים לתקן לפני שהם באים לדבר איתנו, מורידה מהפרק את האפשרות שאסד פשוט רוצה שלום.

אם כך, מה גורם לאסד לשקר? ישנן מספר אפשרויות, שהבולטת בהם היא שדיוני שלום ריקים משרתים את הורדת הלחץ מדמשק ומציירים אותה כצד הרוצה שלום, בעוד ישראל נתפסת כצד "הסרבן". ייתכן שבשאר שועה לפניה איראנית בניסיון להסית את תשומת הלב מתכנית הגרעין המסוכנת של טהראן. יוזמות שלום, כידוע, הן אבן שואבת לאנרגיה דיפלומטית. ואם האו"ם יעבור להתעסק בהידברות בין ישראל לסוריה, אולי הוא יניח לאיראנים להעשיר אורניום בשקט (וממילא הם עושים זאת גם כך). לכך יש להוסיף את התופעה ההיסטורית לכך שישראל מאוחדת, ולפיכך חזקה, בעיתות מלחמה, ומפולגת, ולפיכך חלשה, כשיוזמות שלום וויתורים עומדים על הפרק.

לבסוף, חייבים לזכור את רמת הגולן. לישראל אסור לוותר עליה, מבחינה מוסרית, היסטורית ואסטרטגית. ההיסטוריה לא מתחילה ב-1948. גמלא תוכיח שיהודים חיו ברמת הגולן לפני אלפי שנים. גם מי שחי שם כיום נטוע מספיק עמוק כדי שעקירתו תהיה מעשה בלתי מוסרי בעליל. ולבסוף, כזכור, סוריה רחוקה מלעקר עצמה מאיומים אסטרטגיים על ישראל. נסיגה מהרמה תעניק לה יתרון טקטי שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

מה כן עושים? לישראל, כפי שניתן להבין, יש הרבה סיבות מדוע לא לעשות שלום עם סוריה. אבל בולטת גם העובדה שאין שום סיבה לעשות שלום עם סוריה דווקא עכשיו. אנחנו חזקים יותר, יציבים, ובניגוד לזירה הפלסטינית, אין עלינו כל לחץ בינלאומי משמעותי לוויתורים מול סוריה.

ישראל צריכה לשמור על המומנטום הקיים, ולא לסכן אותו בהרפתקאות שלום. שלום, כידוע, לא עושים עם אויבים. שלום עושים עם אויבים לשעבר. ועד שסוריה לא תהפוך אויבת לשעבר, אין היא זוכה לאמון ישראלי.