מדינת ישראל חוגגת בפעם הששים את יום עצמאותה. עצמאות למי? זה עניין של סמנטיקה. במידה מסוימת זהו יום עצמאות עצוב למדי. המדינה אמנם עצמאית, וריבונותה ללא עוררין, אך שפל מנהיגותי, שספק אם אי פעם היה כמוהו, פוקד את מסדרונות ההנהגה. אבל איננו חוגגים עצמאות למדינה בלבד. מדובר ב- 60 שנים לעצמאות ישראל. עצמאותו של עם ישראל היא הערך הנשגב והחשוב. המדינה היא הכלי המכיל את עצמאות העם. האבחנה הזו מאפשרת להתרומם מעל לייאוש היומיומי הנובע מהשפל שבהנהגה, ולראות את התמונה האמיתית: אילולא הביא עמו ה' באייר תש"ח את אשר הביא, כל אלטרנטיבה הייתה הופכת להווה רע הרבה יותר מאשר מדינה יהודית עצמאית עם הנהגה מושחתת. ארץ ישראל הישנה והטובה למדינת ישראל קדמו שתי ממלכות יהודיות ששכנו בחבל הארץ הזה. שתיהן התקיימו סביב שני בתי מקדש - אז מרכז הקיום הריבוני. לכן, את הישראלי היפה, אפשר למצוא לא רק בימינו. מדינת ישראל היא המשך ישיר של הממלכות הקודמות, אזרחי המדינה הזו הם האזרחים של אז, ולהיפך.
ספר הספרים, ולו באופן שבו הוא משתקף בזיכרוננו, מזמן לנו פגישות עם אינספור דוגמאות לישראלי היפה. התנ"ך מספר על יחידים מבני ישראל: האישה השונמית שהתברכה בבן, מפיו של הנביא אלישע; נבות היזרעאלי, אשר נרצח על ידי איזבל במטרה להעביר את כרמו לאחאב המלך; ברזילי הגלעדי, פטרונו של צבא דוד בברחו מפני אבשלום בנו; ועוד. כל אלה הם העם של אז, ישראלים יפים, יותר או פחות המהווים חלק ממכלול מקביל לעם ישראל של ימינו. התנ"ך לא שייך רק לגיבורים, ומדינת ישראל לא שייכת רק להנהגה. העם הוא המפתח – אז וגם היום.
חגי הנביא, אשר בנבואתו נעסוק, יכול להיות אחד העם, כל אחד מאיתנו. הוא אחד מגיבורי התנ"ך היחידים שאין עליו כמעט שום פרט מזהה, מלבד הדברים שאמר ושנות פעולתו. מקור מוצאו בעם לא נודע ולא מתואר כלל בכל ספרי התנ"ך. תפקידו של חגי הנביא היה "לנער" את העם, לדרבן אותו ולנסוך בו תקווה. הסמליות בכך שדווקא נושא התפקיד הזה עלום, והוא יכול להיות כל אחד, ממצבת אותו כמודל לחיקוי עבור כולנו, העם היושב בציון בעידן המודרני.
נבואה בימינו "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה, לא נכתבה", מלמד אותנו התלמוד. בהתאמה, ניתן לשער שכל דור יכול ללמוד משהו מהנבואות המופיעות בתנ"ך. ואם לתור בתנ"ך אחרי הנבואה ההולמת ביותר את תחושותיו של עם ישראל היושב בציון מאז ועד היום, תהיה זו ככל הנראה נבואתו של חגי הנביא.
ספרו הקצר של חגי, העשירי בנביאי התרי-עשר, מרכז נבואות שתכליתן היא הכנת עם ישראל למשימה הנעלה של בניית בית המקדש השני. שמונה עשרה שנה קודם, שילח המלך הפרסי כורש את עם ישראל לארצו, על מנת שיבנו בירושלים אשר ביהודה את בית הבחירה. אלא שהזמן חלף, והבית לא נבנה, בעיקר בגלל "עמי הארץ" (=עמים אחרים שחיו בשכנות ליהודים), אשר התנכלו לשבי ציון ומנעו מהם את הבניה (עזרא, פרק ד').
עם הזמן שחלף הצטננה גם ההתלהבות שאפפה את ימי שיבת ציון של אז. האדמה לא נתנה פריה כפי שציפו השבים. עם ישראל ישב בציון, אך הסתגר בתוך עצמו, כל ישראל עשו לביתם ולא הטריחו עצמם בבניית בית המקדש. "העם הזה אמרו, לא עת בוא עת בית ה' להיבנות" (חגי, א,2).
קווים רבים של דמיון ניתן למצוא בין אז לבין היום. נמצאים אנו תקופה לא ארוכה אחרי שיבת ציון המבטיחה. חזונותיהם של אבות הציונות ודור תש"ח, על בתי כלא ריקים מאדם, התבדו. התגובה האוטומטית איננה ייחודית לעם ישראל של היום. היא אופיינית לכל חברה מערבית בתקופה המודרנית, וכנראה גם בראשית תקופת בית שני: שרעפי השגרה מכנסים את האנשים לתוך עצמם, ומעצימים את המיקוד בהישרדות אישית מצומצמת, ושוחקים עקרונות כמו לאומיות וטובת הכלל.
"ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמור: העת לכם אתם, לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב. ועתה, כה אמר ה': שימו לבבכם על דרכיכם – זרעתם הרבה, והבא מעט. אכול, ואין לשבעה, שתו, ואין לשכרה, לבוש – ואין לחום לו. והמשתכר – משתכר אל צרור נקוב".
והבית הזה חרב הבית הזה, החרב, הוא בית המקדש של אז. בהשוואה לימינו, הבית הזה הוא המכנה המשותף. כל מה שמאחד את עם ישראל, כל מה שמזוהה ככללי - הציונות, אהבת העם, הברק בעיניים של יהודי השב לארצו, כל אלו חרבים או מצויים בהליכי החרבות, בפח הנאיביות או בדרכם לשם.
בתוך המציאות של ראשית ימי בית שני, מוזכרים בספר חגי זקני העיר, אשר ראו בימיהם את תפארתו של בית ראשון. בהתרפקותם על העבר, הם מזלזלים בבית החדש הנבנה מול עיניהם. כנגדם מפטיר חגי, בשם ה': "מי בכם, הנשאר, אשר ראה את הבית הזה, בכבודו הראשון, ומה אתם רואים אותו עתה, הלא כמוהו כאין בעיניכם. ועתה חזק זרובבל נאום ה', וחזק יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וחזק כל עם הארץ, נאום ה', ועשו. כי אני איתכם, נאום ה'".
גם כאן, בנקל ניתן למצוא את ההקשר לימינו: בדרך לקיום הערך הנשגב, של בניית בית המקדש של אז, ואיתור המכנה המשותף של היום, אין להתרפק על העבר. העבר שייך לעבר, ומה שנעשה היום חייב להיעשות לאור התנאים והמציאות של היום.
הנוער חדור האידיאולוגיה של דור תש"ח, היה כזה על רקע הפנמת האיום המוחשי שנשקף לכל יהודי בארץ ישראל, מחרבו של הערבי הפורע, או של החייל הבריטי, בעוד זכר השואה טרי. האידיאולוגיה של היום חייבת להיות אחרת, חייבת לנבוע מתוך הדור השבע והבטוח של היום. המניעים אחרים, וגם התוצר יהיה אחר. אבל גם דור שבע ובריא, יכול לייצר אידיאולוגיה.
הבית נבנה, עכשיו אנחנו בית המקדש השני נבנה, וזו עובדה היסטורית. אבניו הראשונות הונחו בהשראתו של הנביא חגי, והמשך בנייתו נעשה תחת הנהגתם של עזרא ונחמיה. ניתן להסתכל על דורנו כדורו של חגי. ייתכן ועומדים אנו בפתחו של משהו גדול והיסטורי, אך הדבר תלוי רק בנו. מניחי האבנים הראשונות של בית המקדש השני, כבר חיו במסגרת עצמאית כלשהי, אך בוודאי לא יכלו לנבא את גודלו ותפארתו של הבית אשר הם בונים.
כך גם אנחנו, מתוך השפל המנהיגותי, על עם ישראל ליטול את התקווה לידיו, להתנער מעל ההנהגה ולהניח את אבני הפינה לאחדות ישראלית, שתכריע את צרינו, מבפנים ומבחוץ.
המאמר התפרסם במקור באתר אומדיה |