ההנחייה של משה מזרחי, היועץ המשפטי של רשות המסים, שלא ליישם את החלטת בית המשפט בעניין החזרי מס על הוצאות מטפלת היא נקודת מפנה ביחסים בין הרשויות בממשל הישראלי. סירוב של מחלקה ברשות המבצעת ליישם החלטה של הרשות השופטת, הוא תחילתה התנגשות בלתי נמנעת, כתוצאה מההתנהלות הבוטה של בית המשפט נגד הרשויות האחרונות בשנתיים האחרונות.
ומהכלל אל הפרט: פסיקת בית המשפט בעניין החזרי מס היא דוגמה נוספת לחריגה של בית המשפט מסמכותו הבלעדית – פירוש החוק. חריגה מהחוק, או חיקוק באמצעות תקדים, מותרת רק במקרים בודדים ונקודתיים.
פסק הדין בעניין החזרי מס בגין הוצאות מטפלת אינו כזה. הוא רוחבי ונוגע לחייהם של מיליוני אזרחים. הוא צפוי לעלות לקופת המדינה, על פי הערכת רשות המסים, 10 מיליארד שקל. גם אם נקצץ את הערכת רשות המסים בשני שליש, שהרי הערכתה בוודאי נגועה, עדיין מדובר במעמסה משמעותית על קופת המדינה – מעמסה שלשופט אין כל סמכות להטיל אותה. אפילו לא לשופט עליון, לא כל שכן שופט מחוזי.
אז האם המצב שאין החזרי מס בגין מטפלת הוא תקין? לא גיבשתי דעה בנושא הזה, ואני מאוד מקווה ששרי הממשלה והפקידים הרלוונטיים במשרד האוצר כן עשו זאת. אני יכול רק להניח שלו תמומש פסיקתו של השופט מגן אלטוביה, הדבר יבוא על חשבון סל התרופות, קצבאות אבטלה ותקציב החינוך.
כשאני כותב שתקציב המדינה הוא שמיכה קצרה אני בסך הכל מצטט גדולים וחשובים ממני. הדרך של האזרח לשנות את סדר העדיפויות שקבעה הממשלה בנושאים תקציביים היא באמצעות הקלפי, ובמקרים מסוימים באמצעות בג"צ. הערעור של עו"ד ורד פרי נגד פקיד שומה גוש דן היה, אמנם, במסגרת זכויותיה האזרחיות, אך השופט היה חייב לדחות את הערעור בגלל ההשלכות שלו. פסיקתו של השופט אלטוביה היא התערבות בוטה במדיניות.
בפעם האחרונה ששהיתי מאחורי הפרגוד בקלפי, לא זכור לי שראיתי פתק ששמו של השופט אלטוביה התנוסס עליו. אינני זוכר פתק שעליו התנוססו האותיות "בגצ". השופט אלטוביה איננו נבחר ציבור ואין לו סמכות להתערב בסדר העדיפויות הציבורי.
ומה על מעמדו של התקדים המשפטי – עיקרון חשוב בשפיטה הישראלית? אם כן, לכל דבר יש גבול. תפקידו של התקדים הוא לכסות לאקונות בחוק במקרים פרטיים וחריגים. אי הופעת החזר בגין הוצאות מטפלת ברשימת העילות לזיכוי מס אינה הופכת אותה למשהו שפקידי השומה פשוט לא חשבו עליו. מדובר בנושא מדובר ומוכר. הוא לא מופיע שם כי פקידי השומה שניסחו את התקנות החליטו שכך יהיה. זו לא לאקונה, ואין מקום לתקדים.
בדמוקרטיה מתוקנת, רשויות המדינה פועלות לפי עקרון החירות החיובית – כלומר מותר להן לעשות את כל מה שכתוב בחוק שמותר להן, ושום דבר מעבר לזה. מנגד, האזרח פועל לפי עקרון החירות השלילית – אסור לו לעשות רק את מה שכתוב בחוק שאסור לו. כל השאר מותר.
מבחינה פילוסופית, יש מקום לשאלה האם מותר למדינה לפטור ממס למרות שזה לא כתוב בתקנות (התשובה היא לא), או האם מותר לה לגבות מס במקום שלא כתוב שהיא מחויבת לפטור (גם כאן, התשובה תהיה שלילית).
אך הדיון הפילוסופי הזה נותר תיאורטי בלבד, לאור העובדה שמלבד החזרי מס בגין הוצאות מטפלת יש מספר לא קטן של סוגי הוצאות, שיש מי שחושב שמזכות את האזרח בפטור ממס בגינן. לימודים אקדמיים, משכנתא, דלק בנסיעות לעבודה – אלה רק הדוגמאות המדוברות ביותר.
דעתו הסובייקטיבית של השופט – אין מקומה בפסק דין. כל עוד מערכת המשפט בישראל לא מפנימה את העיקרון הזה, כנראה שאין מדובר בפעם האחרונה שפקיד מנחה את כפיפיו שלא לקיים החלטה של בית המשפט. |