כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    שגיא

    35 תגובות   יום חמישי, 15/5/08, 00:24
     

     

     

    "עוד חמש דקות צלצול. לכי תביאי את אחיך".

    "אוווווווף, אמא, אין לי כוח, נו...."

    "לכי. אנחנו נאחר".

    "למה הוא לא יכול לבוא לבד?" מחיתי. יום שישי, 12 בצהריים, רק התעוררתי, למי יש כוח ללכת לקחת ילד בן 7 מהבצפר עכשיו.

    "לכי כבר!" אמי היקרה לא ויתרה, "אבא שלך יהיה פה בעוד חצי שעה ואנחנו צריכים לנסוע, את לא רוצה שהוא יתעצבן, גם ככה אין לו סבלנות".

    "אווווווווווווווף", הואלתי בטובי להזיז את התחת בן ה-16 שלי החוצה, "איזה קריזה איתכם. ואני לא נוסעת".

     


    מול שער בית הספר יש התגודדות של אמהות עצבניות. כאמור, זה יום שישי, בטח עזבו את הבישולים והנקיונות כדי להביא את הצאצא. יום קצר, אי אפשר להספיק כלום ועכשיו גם הילדים יסתובבו בין הרגליים ויעשו כתמים ברצפה. מי לא היה מתעצבן?

     

    צלצול. ערימה של זאטוטים זבי חוטם נשפכת החוצה. נדחקים אל השער, נתקעים אחד בשני - שזה לא אכפת לי, אבל גם בי - שזה כבר בלתי נסלח. אני שונאת שנוגעים בי, שונאת המוני אדם. איפה הילד הזה, ראבאק? הופה. הנה הוא. כמו תמיד מוקף בחברים שלו ולא שם לב למה שקורה מסביבו. ממש כמו אחותו הגדולה, מעופף. רגע, רגע, שניה, מי זה?!?!?!

     

    אחי הוא תלמיד של כיתה ב'. מטר שלושים, בקושי. החברים שלו גם. ככה שאי אפשר היה לפספס את הבחור שהיה איתם: מטר שמונים, הערכתי. בגילי, אני חושבת. ג'ינס, גופיה, משקפי שמש, גררררר, שמישו יחזיק אותי, באמת.

     

    החבורה הגיעה אלי. אחי ישר התחיל לעשות פרצופים: מה את עושה כאן? אני יודע לבוא הביתה לבד. מי צריך אותך בכלל. בשביל מה באת? מה, אני תינוק? לא רוצה שתבואי יותר. נוסעים לטבריה עכשיו, נכון? אבא ירשה לי לישון באוטו? מי עוד נוסע? אפשר ללכת רגע למכולת פה? תקני לי ארטיק. נו, בואי כבר.

     

    "סתום רגע", אמרתי לו, "מי זה?"

    "הוא? אה. זה אח של שי. את באה למכולת? אני רוצה טילון. בעצם, שוקו שוקו. בעצם, לא יודע...."

    "תקרא לו שניה", אמרתי לו. " אני אקנה לך אחר כך מה שאתה רוצה".

    "מה שאני רוצה?"

    "מה שאתה רוצה. נו כבר".

    "תזכרי. הבטחת. שייייייייייייי!!"

     

    שי ואחיו התקרבו אלינו. אוקיי, לא מטר שמונים, תיקנתי את עצמי. לא שזה משנה. כשאת אפילו לא מטר שישים את לא מתעסקת עם זה.

    "שי, לא אמרת לי שיש לך אח כזה חמוד. איפה החבאת אותו עד עכשיו?" שאלתי. האח הסמיק. מה אתם יודעים.

    "לא החבאתי אותו", אמר שי. "גם אתם באים למכולת?"

    "בטח", אמרתי לו, "אני מרגישה נדיבה היום. רוצו, תבחרו מה שאתם רוצים. עלי".

    תוך שניה הם התעופפו משם לכיוון המכולת, משאירים אותנו לבד.

    "את לא חייבת לקנות לו כלום, את יודעת", פצה האח סוף סוף את פיו.

    "אני לא חייבת. אני רוצה", חייכתי, "ואני אזמין גם אותך, אם תתנהג יפה".

    הוא שוב הסמיק. מה נסגר עם הבחור הזה?

    "אבל תצטרך לספר לי קודם איך קוראים לך", הוספתי, "אני לא קונה גלידות לזרים".

    "שגיא", הוא הושיט לי יד ללחיצה.

    "פיבי".

    "אני יודע", אתה יודע!? "כבר ראיתי אותך כמה פעמים".

    הוא ראה אותי ואני לא ידעתי. וואלה. מעניין.

     

    עשר דקות אחר כך כבר היינו החברים הכי טובים בעולם. האחים שלנו היו מבסוטים מעצמם, כל אחד עם הארטיק שלו, ואנחנו החלפנו פירורי מידע על חברים משותפים, בתי ספר, אנשים מהשכונה. השיחה נקטעה כשהגענו לבניין שלי ואבא שלי היה שם, כולו עצבים וחוסר סבלנות כי איחרנו. הוא ממש גרר אותנו למעלה, ואני אפילו לא הספקתי לתת לשגיא את הטלפון שלי. איזה קריזה.

     


    אחרי ויכוח מר עד מאוד, נשארתי לבד בבית. מה טבריה עכשיו? ועוד להזרק באוהלים על החוף. לא תודה. אין ספק, כבר בגיל 16 הייתי מפונקת. אמא שלי היתה לצדי, וככה יצא שבשבת בצהריים, כשהמשפחה שלי נצלתה על חוף הכינרת - אני רק התעוררתי, לבית ריק. שקט. אין אף אחד. איזה תענוג.

     

    חמש אחה"צ, דפיקה בדלת. אני, בבוקסר וגופיה, בלי טיפת איפור, קוקו באמצע הראש ויחפה, הולכת לפתוח, והלב שלי ישר מאיץ את קצב פעימותיו.

     

    שגיא? מה הוא עושה כאן?

    זייפתי חיוך מלא ביטחון, והזמנתי אותו להכנס.

    פחות מחצי שעה אחר כך כולם כבר חזרו. רצו להספיק להגיע לפני שיהיו פקקים, אז באו מוקדם. הבית התמלא באנשים וברעש, ואנחנו הלכנו לגן שעשועים קרוב.

     

    שני אינפנטילים, אני אומרת לכם. נדנדות, מגלשות, קרוסלות, עברנו את כל המתקנים אחד אחד, גנבנו לילדים קטנים את הכדור רק בשביל הקטע וישר החזרנו להם אותו, רדפנו אחד אחרי השני על פני כל הדשא. היה כיף.

     


    והתאהבנו, כמו שאפשר רק בגיל 16. כשכל חיוך הוא עולם ומלואו, וללכת יד ביד ברחוב זה פסגת האושר, וכל נשיקה מרגישה כמו רכבת הרים. אם אתם רבים זה סוף העולם, ואת מזילה דמעות וכותבת שירים קיטשיים ונוגים. אבל אז הוא בא להתחנף, ואתם משלימים ואת מחביאה את השטויות שכתבת עמוק בתוך המגירה, שאף אחד לא יראה את הפדיחה.

     

    * * *

    אחרי חודשיים זה נגמר. אני אפילו לא זוכרת למה. שמעתי שהוא יוצא עם שכנה שלי, שיחקתי אותה אדישה, אבל אכלתי את הלב.

    הם היו יחד שנה, בערך, ואז שמעתי שהם נפרדו. וכשנפגשנו במקרה ברחוב קצת אחר כך, חזרנו להיות בקשר. ידידים, ברור. אבל היא יצאה מדעתה, היתה מתקשרת אלי בשעות הקטנות ומצווה עלי להתרחק ממנו. אופרת סבון היתה שם.

     

    לא חזרנו להיות יחד. אבל תמיד היתה לי חולשה אליו. מתישהו בגיל 18 וחצי גם היה סקס. יותר מתוך סקרנות. משו חד פעמי.

     

    בגלל שהיו לנו די הרבה חברים משותפים, הוא תמיד היה שם ברקע. התאמנו באותו חדר כושר והיינו נפגשים גם שם לפעמים, אחי למד עם אחיו, הייתי רואה את אמא שלו פעם בשבוע לפחות. שכונה, אתם יודעים.


     

    בקיץ 2002 שגיא נהרג בתאונת אופנוע. הוא עוד לא היה בן 26. אני לא בטוחה מה בדיוק היה שם. לא שאלתי.

    לא הלכתי ללוויה, לא הייתי מסוגלת ללכת לשבעה, בכיתי ימים שלמים בלי יכולת להפסיק. ראיתי את אמא שלו שבועיים אחר כך, מסוממת לגמרי מכדורי הרגעה. לא ידעתי מה להגיד לה, רק חיבקתי אותה שעה ארוכה ולא אמרתי מילה.

     

    שנתיים וחצי אחרי התאונה, הייתי בלוויה של קרוב משפחה. בדרך לקבר ראיתי את המצבה של שגיא. ההורים שלו שמו עליה תמונה שלו. הכי לא צפוי, הכי מטלטל, הכי זורק לעבר שיכול להיות.

     


    היום באוטובוס פגשתי את שי. האח של שגיא.

    זה היה כמו לראות רוח רפאים.

    הילד הזה פשוט העתק מדויק שלו. אחד לאחד. מפחיד כמה שהם דומים.

     

    לא דיברנו יותר מדי. שלום נימוסי, והוא כבר היה צריך לרדת. תמסרי ד"ש לאחיך, הוא אמר לי, והלך.

    איזה למסור ד"ש לאחי? שעתיים אני יושבת פה וחושבת על אח אחר. זה שתמיד ישאר בן 25 וחצי.

     


     

    -והקליפ למעלה? הוא תמיד אמר שהשיר הזה הזכיר לו את הקרבות שלי עם האקסית שלו-

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/10/13 19:27:
      רגע, עכשיו אני צריכה לחשוב על תגובה.
        4/11/08 09:52:

      צטט: אהוד-אמיר 2008-11-03 22:40:04

      צטט: דירק דיגלר 2008-05-15 00:32:04

      פשששש... יא סלאם!

      אמא שלי מביאה לי את הקריז בכל פעם שאני רואה אותה, אבל דבר אחד היא החדירה לי טוב טוב: "אם אי פעם תעשה רישיון על אופנוע, גם אם לא תמות אני אהרוג אותך". וואלה, מסוכן הכלי הזה. בוכה

       בא לי לבכות

      ואז קלקל לי דירק עם התגובה שלו ,והתחלתי לצחוק.

      יא מנוול. שתקנה אופנוע ושאמא שלך תטפל בך. אמן.

      יש לו את הכישרון הזה...


      -ולפעמים זה בדיוק מה שצריך-

       

        3/11/08 22:40:

      צטט: דירק דיגלר 2008-05-15 00:32:04

      פשששש... יא סלאם!

       

      אמא שלי מביאה לי את הקריז בכל פעם שאני רואה אותה, אבל דבר אחד היא החדירה לי טוב טוב: "אם אי פעם תעשה רישיון על אופנוע, גם אם לא תמות אני אהרוג אותך". וואלה, מסוכן הכלי הזה. בוכה

       

       בא לי לבכות

      ואז קלקל לי דירק עם התגובה שלו ,והתחלתי לצחוק.

      יא מנוול. שתקנה אופנוע ושאמא שלך תטפל בך. אמן.

        18/5/08 15:38:

       

      צטט: olive oyl 2008-05-18 14:51:28

      גם לי היה חבר טוב.

      גם לו קראו שגיא.

      הוא היה גבוה ויפה תואר, עם עיניים כחולות/ירוקות מבריקות וחיוך רחב.

      כל הזמן, החיוך שלו היה רחב כמעט כמו הלב שלו.

       

      שגיא "שלי" נרצח מחוץ למועדון לילה, לפני קצת יותר מחצי שנה.

      החזרת אותי לשם.

       

       

       

      כל כך מיותר, כל כך טיפשי.

      כל כך כואב.


      -חיבוק-

        18/5/08 14:51:

      גם לי היה חבר טוב.

      גם לו קראו שגיא.

      הוא היה גבוה ויפה תואר, עם עיניים כחולות/ירוקות מבריקות וחיוך רחב.

      כל הזמן, החיוך שלו היה רחב כמעט כמו הלב שלו.

       

      שגיא "שלי" נרצח מחוץ למועדון לילה, לפני קצת יותר מחצי שנה.

      החזרת אותי לשם.

       

       

       

        16/5/08 08:37:

       

      זו לא התמימות שמפחידה אותי, אליה אני דווקא מתגעגעת.

      זו הפגיעות שנלווית אליה.

       

       

      (ואולי אי אפשר להפריד)

       

      צטט: phoebe 2008-05-16 08:22:54

       

      צטט: staph 2008-05-16 01:01:28

      אוף.

      עכשיו בא לי 16 שוב.

      ואי-אפשר. 

      בגיל 16 הכל תמים לאללה.

      אני לא בטוחה שאני רוצה את כל התמימות הזו חזרה.


      -או שכן?-

       

        16/5/08 08:23:

       

      צטט: אלון דה אלפרט 2008-05-16 06:58:24

      סיפור טוב. ממש.

       

      מקווה שהוא לא גנוב מגניב

      !!!!!LOL


      -אני צריכה לסמן את הסיפורים שלי איכשהו בלי שאף אחד ישים לב-

        16/5/08 08:22:

       

      צטט: staph 2008-05-16 01:01:28

      אוף.

      עכשיו בא לי 16 שוב.

      ואי-אפשר. 

      בגיל 16 הכל תמים לאללה.

      אני לא בטוחה שאני רוצה את כל התמימות הזו חזרה.


      -או שכן?-

        16/5/08 08:21:

       

      צטט: ימית מהים 2008-05-15 23:02:54

      צמרמורת...

      התיאור כל כך חי, אהבה ראשונה

      כבר אז היית מברדלת - את השכונה

      אז למה?

      למה ככה לסיים?

       

      מה זה "למה ככה לסיים"?

      זו לא אני הרגתי אותו!


      -בהכל אני אשמה? בהכל!?-

        16/5/08 08:20:

       

      צטט: נועה מ. 2008-05-15 17:18:54

      חיבוק. אין מילים.

      לפעמים לא צריך מילים.


      -אבל לברדל תמיד מותר. אפילו פה, זה בסדר-

        16/5/08 08:19:

       

      צטט: בדלי 2008-05-15 16:06:02

      וואהו, מזל שעברתי

      פשוט חזק הפוסט הזה

      תודה.


      -תבוא יותר-

        16/5/08 08:19:

       

      צטט: ליאי 2008-05-15 13:49:40

      נותרתי ללא מילים. לצערי, מכירה את התחושה...

       

      (חיבוק)

      לצערנו, לא רק אנחנו מכירות.


      -חיבוק חזרה-

        16/5/08 08:18:

       

      צטט: איוליק 2008-05-15 12:36:44

      אוי פיבי, כמה עצוב.

      בחיי שלא התכוונתי להעציב.


      -רק טיפה לגעת-

        16/5/08 06:58:

      סיפור טוב. ממש.

       

      מקווה שהוא לא גנוב מגניב

        16/5/08 01:01:

      אוף.

      עכשיו בא לי 16 שוב.

      ואי-אפשר. 

        15/5/08 23:02:

      צמרמורת...

      התיאור כל כך חי, אהבה ראשונה

      כבר אז היית מברדלת - את השכונה

      אז למה?

      למה ככה לסיים?

       

        15/5/08 17:18:
      חיבוק. אין מילים.
        15/5/08 16:06:

      וואהו, מזל שעברתי

      פשוט חזק הפוסט הזה

        15/5/08 13:49:

      נותרתי ללא מילים. לצערי, מכירה את התחושה...

       

      (חיבוק)

        15/5/08 12:36:
      אוי פיבי, כמה עצוב.
        15/5/08 09:40:
        15/5/08 09:29:

       

      צטט: phoebe 2008-05-15 09:17:05

       

      צטט: מלכת האמבטיה 2008-05-15 08:49:08

      ג'יזס, פיבס...

      קטונתי.

      __________________

      א.בל חיבוק הולך ?

      מה הולך?

      רץ.


      -תשמרי לי אחד להערב, לייב-

      יפה שלי, ששששש.......

       

      __________________

      ש.כנים יכול שומע.

      מגניב

        15/5/08 09:17:

       

      צטט: מלכת האמבטיה 2008-05-15 08:49:08

       

       

      ג'יזס, פיבס...

      קטונתי.

       

       

      __________________

      א.בל חיבוק הולך ?

      מה הולך?

      רץ.


      -תשמרי לי אחד להערב, לייב-

        15/5/08 09:15:

       

      צטט: המטיף 2008-05-15 08:41:50

       

      צטט: phoebe 2008-05-15 07:40:48

       

      צטט: המטיף 2008-05-15 01:16:40

      כמה עצוב ונוגע ללב.

      תודה.


      -לפעמים צריך להקדיש קצת גם לעצב-

      לא לפעמים. העצב חייב להיות חלק מאיתנו. כך, בראש ובראשונה, נוכל להעריך את הטוב שיש לנו ולברך עליו, ולא להתייחס אליו כמובן מאליו, כפי שקורה לא אחת.

      הוא תמיד חלק מאיתנו, אבל אנחנו לא תמיד חושבים עליו.


      -כששמח לא כל כך זוכרים את העצוב-

        15/5/08 08:49:

       

       

      ג'יזס, פיבס...

      קטונתי.

       

       

      __________________

      א.בל חיבוק הולך ?

        15/5/08 08:41:

       

      צטט: phoebe 2008-05-15 07:40:48

       

      צטט: המטיף 2008-05-15 01:16:40

      כמה עצוב ונוגע ללב.

      תודה.


      -לפעמים צריך להקדיש קצת גם לעצב-

      לא לפעמים. העצב חייב להיות חלק מאיתנו. כך, בראש ובראשונה, נוכל להעריך את הטוב שיש לנו ולברך עליו, ולא להתייחס אליו כמובן מאליו, כפי שקורה לא אחת.

        15/5/08 07:41:

       

      צטט: קוונטין טרנטינו 2008-05-15 01:42:26

      סוף טרגי לסיפור נהדר.

      טרגי, בהחלט.


      -הפי אנדינג? לא הפעם-

        15/5/08 07:40:

       

      צטט: המטיף 2008-05-15 01:16:40

      כמה עצוב ונוגע ללב.

      תודה.


      -לפעמים צריך להקדיש קצת גם לעצב-

        15/5/08 07:39:

       

      צטט: אחת שיודעת1 2008-05-15 00:43:42

      מרתק. עצוב.

      ובמוות מסוג זה במיוחד: רגע אחד כל כך חי ומוחשי, וברגע שאחרי - גוף חסר חיים.

      בלתי נתפס.

       

       

      הכי מיותר בעולם.


      -עברו שש שנים, ועדיין קשה לי לחשוב עליו כעל מי שאיננו-

      סוף טרגי לסיפור נהדר.
        15/5/08 01:16:
      כמה עצוב ונוגע ללב.
        15/5/08 00:43:

      מרתק. עצוב.

      ובמוות מסוג זה במיוחד: רגע אחד כל כך חי ומוחשי, וברגע שאחרי - גוף חסר חיים.

      בלתי נתפס.

       

       

        15/5/08 00:33:

       

      צטט: דירק דיגלר 2008-05-15 00:32:04

      פשששש... יא סלאם!

       

      אמא שלי מביאה לי את הקריז בכל פעם שאני רואה אותה, אבל דבר אחד היא החדירה לי טוב טוב: "אם אי פעם תעשה רישיון על אופנוע, גם אם לא תמות אני אהרוג אותך". וואלה, מסוכן הכלי הזה. בוכה

      כן. מפחיד.


      -והפעם אין לי מה להוסיף-

        15/5/08 00:32:

      פשששש... יא סלאם!

       

      אמא שלי מביאה לי את הקריז בכל פעם שאני רואה אותה, אבל דבר אחד היא החדירה לי טוב טוב: "אם אי פעם תעשה רישיון על אופנוע, גם אם לא תמות אני אהרוג אותך". וואלה, מסוכן הכלי הזה. בוכה

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין