ה'נכה' שבי תמיד מתעורר כשאני צריכה לנהוג בכבישי הארץ.

תמיד נדמה לי שנכנסתי ל'ארץ הבבונים' ורק אני חסרת זנב.

השבוע הייתי מעורבת בתאונה. לא משהו נורא. אף אחד לא מת.

סתם, רק האוטו נחבל. נפגע קשות.

'אין בעיה' - אמר המוסכניק, 'תיקון פשוט, אבל יקר'.

אין בעיה.

פרוטזה.

הנהג הפוגע יצא מן הרכב. הוא לא דיבר.

צרחתי, רעדתי, רעדתי בכל הגוף.

הוא הציע לי מים.

כן, אישה היסטרית שכמוני.

ביקש שוב ושוב את הפרטים שלי בקול יבש.

ביקשתי ממנו סיגריה.

אני לא מעשנת.

החלפנו פרטים. ומבטים.

הוא התניע ונסע.

לא חשב בכלל לבדוק אם אני ברת יכולת, במצבי ה'פצוע', לנהוג ולהמשיך בדרכי.

כן, כאילו כלום לא קרה.

עכשיו אני צריכה לנהוג (ברכב החלופי) למוסך כדי לקחת את האוטו.

לוקחת איתי קמע.

קינג קונג מפלסטיק.