מירון בנבנישתי  רציונאלי ומתבסס על עובדות.

גלות במולדתם (נוכחים נפקדים)
 

 קל להכחיש את ההאשמה בטיעונים כוללניים ובניתוחים היסטוריים המאפשרים ריחוק וטשטוש של עובדות חמורות, הנבלעות בפרטים המרכיבים את האסון הפלשתיני. בכך מתאפשרות התעלמות והסתתרות מאחורי סיסמאות.

בהקשר זה ההפגנה המרכזית שנערכה בציפורי/ספוריה ממקדת את שימת הלב באחת התופעות המקוממות והדוחות המרכיבות את הנכבה, שממנה מתעלמים מי שמתייחסים אליה כתוצאה של "סערת המלחמה שנכפתה עלינו". הכוונה היא לגירוש תושבים ערבים (כבר אזרחי ישראל) מכפריהם לאחר סיום פעולות האיבה, כדי לפנות מקום ליישוב של עולים חדשים. מאות מתושבי ספוריה, שהתפקדו במפקד האוכלוסין הישראלי הראשון, בבתיהם, הועלו על משאיות בינואר 1949 וגורשו לכפרי הסביבה.

השלטונות חמדו את 55 אלף הדונמים של הכפר העשיר, ובסוף 1949 הוקם במקום מושב. הנפקדים-הנוכחים של ספוריה הקימו לעצמם שכונה בנצרת, ובתיהם צופים אל כפר הולדתם. גורל דומה היה ל-15 כפרים אחרים, ששרידי תושביהם גורשו לאחר המלחמה בלא שום בסיס חוקי. במקרים אחדים הורה בג"ץ להחזירם לבתיהם, אך הצו לא בוצע. בכלל כפרים אלה: שניים בגליל המרכזי, ארבעה בגליל המערבי, שלושה באצבע הגליל, כמה כפרירים (חירבות) במשולש, אחד בגליל העליון ושניים בהרי יהודה, בנוסף לאקרית וברעם.

הגירוש לא היה פרי יוזמה מקומית, אלא ממשלתית. החלטות על גירוש לצורך אכלוס יהודים התקבלו ביחס לעוד עשרה כפרים מאוכלסים: שישה בגליל המרכזי, אחד בגליל המערבי, שניים בחוף הכרמל ואחד באזור ירושלים. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.

העקורים שמצאו מקלט בכפרים שבסביבת יישובם הנטוש ראו כיצד מתיישבים בבתיהם ומעבדים את אדמתם. בעבורם לא היתה זו גלות רחוקה, אלא גלות במולדתם. שום תירוץ של "סערת מלחמה" או "תקדים זכות השיבה" אינו יכול להסביר את העוולה ההיסטורית המתמשכת הזאת. הכחשתה מעוררת זעם אין אונים, המוביל בהכרח להפגנות קשות. ככל שחולפות השנים מתעצמים התסכול ותחושת העוול.

אשר ל"תקדים" - ראוי להפוך את הטיעון על ראשו, ואת תיקון העוול להפוך לתקדים של רצון טוב ולשלב ראשון בדרך הארוכה לפתרון בעיית הפליטים ולחלוקת האחריות לנכבה. הנפקדים-הנוכחים אינם שואפים לנשל את היהודים מבתיהם, אלא תובעים שיקצו להם שטחים בחלק מאדמתם ויתירו להם לשקם את בתי הקברות שלהם ואת מסגדיהם ההרוסים. מצאי הקרקע הלא מעובדת ברוב הכפרים שמהם גורשו באופן לא חוקי מאפשר פתרון זה.

באווירה השוררת כיום תיחשב בוודאי הצעה זו כנאיוויות, אם לא כמעשה כפירה; אבל עצם העלאת הבעיה שוב תמחק אולי את הצדקנות ותגביר את המודעות לכאבם של אלה הצופים בחורבות בתיהם זה 60 שנה.  
 
 מצד שני באותו עמוד:  יאיר שלג    ( יום טוב לתקווה ) מתלהם ומשליך  את הסיסמאות ישנות

כך גם "תביעת השיבה". הצדק והמוסר שבשמם מדברת תביעה זו מזויפים לחלוטין, לא רק מפני שהפלשתינאים עצמם הם שפתחו במלחמה ולכן אחראים לתבוסתם, אלא גם מפני שכל הכפרים שעליהם מדברים תובעי השיבה כבר חרבו, וממילא השיבה אינה שיבה אנושית לבית ולעץ, אלא תביעה פוליטית שמטרתה לסכל את סיכוייה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי.

אירועי האבל אמורים להזכיר לפלשתינאים את שגיאתם ההיסטורית בעצם דחייתם את תוכנית החלוקה, ולחזק את ההכרה שחזרה על התנגדות לחלוקה ותביעת "כולה שלי" עלולה להשאיר אותם, כמו לפני 60 שנה, עם לא-כלום.