בהזדמנות זו נכיר  לוחם חופש גדול, סטיבן ביקו, שהיה ממובילי ההתנגדות למדיניות האפרטהייד.

 ביקו היה מראשי תנועת "המודעות השחורה", והוא שטבע את האימרה שהנשק הטוב ביותר של המדכא הוא תודעתו של המדוכא.

ביקו האמין שיש לשנות את התודעה השחורה, התודעה היא הבסיס למאבק הקיומי והיא שמעצבת את החיים של השחורים, כאפריקאים וכבני אדם.

אחרי מהומות סווטו שהתחוללו ב-1976, ביקו סומן כמטרה על ידי השלטונות.

ב-1977 ביקו נעצר על ידי משטרת דרא"פ באשמת פעילות טרור. זמן קצר לאחר מעצרו הוא נפטר בכלא.

המשטרה טענה שמת מדלקת ריאות, אולם גופתו נמצאה עם סימנים ברורים לכך שהוכה באכזריות, כמו כן ידוע שהוא הובל לכלא כשהוא פצוע קשה בראשו ולאחר מכן נכבל בשלשלאות למשך יממה לחלון וכמובן, לא זכה לטיפול רפואי. סטיבן ביקו היה בן 31 במותו.

פיטר גבריאל, אחד האומנים והיוצרים הבולטים במאה ה-20 לא פסח באומנתו על המחאה, אותה הפיץ למיליוני מעריציו ברחבי תבל.

רוב המחאה היתה מופנית לאפרטהייד הנורא בדרא"פ והא הנציח את ביקו בצורה מופתית.

כמי שמתעניין בנעשה בדרא"פ הקדיש גבריאל שיר באלבומו SO לנלסון מנדלה

"WALLFLOWER" שיר התומך בנלסון מנדלה.

הביקורת של גבריאל מצאה ביטוי גם לתוך הבית, לתוך אנגליה השסועה של עידן ת'אצ'ר, ומתאר את חוסר התקווה של המובטל החדש בשיר ''Don’t Give Up'' אותו מעדנת בפיוטיות קייט בוש.

בעולם כה גזען ואלים בו אנחנו חיים, הוא, גבריאל ונשוא שיריו הם הגיבורים האמיתיים.