המייה של ציפור

עלה שנופל בלאט,

רשרוש ראשוני

של טרום צהריים .  

נמצא לו  אי שם

ספון בתוך חדרון

מרצה זמן לא-תם, 

- אסיר בנחושתיים.  

כבול בתחושות.

בן בלי-גיל,

בלי דעת.

אסיר - במחשבות

כבמלקחיים.  

ביקש גאולה

הרים יד להצדיע

שינה תנוחה

אבל רק  - -

לבינתיים...  

היום הייגע,

שוב חלף,

ונותר כך העבד

רצוץ,

גווע שבעתיים  

הבטיח, שיכנע עצמו

והקיווי גדל..

אך בבוא העת,

ישב לו וחבק ידיים. 

ושוב,

שחר חדש

החלטה קיננה,

לפעול,

להתיר עצמו ממאסר,

לא עוד בעצלתיים!  

נוכח ראה

כי כלתה הרעה

התאמץ, הבטיח

שבר חלונו,

אף שינס מותניים,  

אך ליבו -

בדיוק כשנסוג מכבליו

בדיוק שהדף אזיקיו,

התמוטט,

התנפץ לאלפי רסיסי רגשות

נזל כמים. 

לא ידע הוא

כי שבירתו,

באותה העת

היתה

תקומתו מחדש.

שיא פריחתו. 

והכוח החדש שיצמיח

את גאולת נפשו

לא מתוך אור שמש,

יצוץ הוא דווקא

בין הערביים...  

***  

נכתב בשוליים: 

בדיוק כשרצינו

להחליט

את ההחלטות הקשות

הנוקבות של חיינו,

בא ליבנו

והחסיר פעימה,

הדף אותן אלי – תוהו.   

ושוב - - -

חזרנו לאותה הנקודה,

לאזיקים הותיקים ,

המוכרים ו..הנוחים.

לא ידענו

כי בדיוק שם,

בקושי,

בשבירה האמיתית,

טמונים היו זרעי גאולתינו.  

הנה כי כן, מחירה של חירות טמונה בכוחנו לחוש תיעוב כלפי מאסרנו, 

עוצמת החופש אדירה בכדי ליתנה למי שאוהב את אזיקיו יותר מאשר את עצמו.