אפשר להמשיל את נאומה של דליה איציק לשריקה באפלה של ילד חסר ביטחון. הוא מזכיר לכולנו שאנחנו שרויים בלבטים הדומים לאלה שלקינו בהם בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים; שאנחנו מחפשים אח מבוגר וחזק, ארה"ב, שיגן עלינו כשאיננו יודעים להחליט בעצמנו מה לעשות לנוכח האיומים הקיומיים שבהם אנחנו נתונים.

הסימפטום הבולט ביותר לאובדן הביטחון העצמי הלאומי הוא ההתלבטות הפומבית של מנהיגים, אזרחים וצבאים, הנמשכת חודשים רבים, כיצד לעצור את הרצחנות של החמאס מעזה. אין יום שבתיקשורת לא לועסים עד זרא, בחברת גנרל, שר או חבר כנסת, את הנושא: פעולה צבאית נרחבת בעזה - כן או לא. ובינתיים החמאס משגר כל יום טילים על אוכלוסיה אזרחית כשברקע התנצלויות ישראליות מביכות על פגיעה באזרחים בעזה, שבתוכם מסתתרים חמושים המשגרים טילים.

גם נאומו של הנשיא בוש בכנסת היה לא פחות מביך למרות שתוכנו נעם, אני בטוח, לכל אוזן ישראלית ללא יוצאים מן הכלל. הוא מביך מפני שתוכנו הוא ככתיבת דברים על הקרח: הוא בא לעולם רגע לפני שכל סמכויותיו כנשיא עומדות לפוג. הוא בא לעולם כשהפופולריות שלו בקרב עמו הגיעה לשפל שלא ידע שום נשיא לפניו ובהרבה מדינות בעולם הוא נחשב מזמן למוקצה מחמת מיאוס. אילו נאם נאום דומה לפני שמונה שנים, בתחילת כהונתו, זו הייתה מנגינה שונה בתכלית וישראל יכלה לסמוך על תמיכה טוטלית של ארה"ב ואומות העויינות אותה היו חייבות לחשוב מחשבה שניה לפני שהן זוממות לפגוע בישראל. לי לא נראה סביר שנשיא ארה"ב כלשהו, כשהוא בתחילת הקדנציה, היה מעז לשאת נאום דומה, גם אם הוא תומך נלהב של ישראל וכל מה שהיא מייצגת לא פחות מהנשיא בוש.

מה נשאר לישראלי המצוי בתום ביקורו של הנשיא בוש לכבוד יום עצמאותה ה-60 ? מבוכה וטעם לא נעים בפה.