| בזמן האחרון מקוננת בי הרגשת המחנקעצם השהות שלי לידך לא עושה לי טוב,כמה אבסורד וכמה עצוב שבמקום שאמור לגונן עלי מהכל להעניק לי חוף מבטחים, "הבית שלי" שאמור להיות לי נקודת מפלט,נקודת איסוף השברים דווקא המקום הזה עושה לי רצון לברוח,מחניק אותי-מכביד עלי,מערים עלי קשיים שאין לי לאן לקחת. האמת היא שאת לא אשמה, את כל הכעס והתסכול אני מפנה אליך ואין לי על מה . תמיד ביקשת כנות ופתיחות,ביקשת להיות חלק לעיתים זה היה גובל אפילו בדרישה,לא פעם מצאתי את עצמי מולך רוצה אבל לא מצליח עם לב בוער מרגשות,עם רצון עז שמהדד לי בכל הגוף להקיא את זה החוצה. אני זוכר את השניות האלו שהכל מתבלבל לי בראש ואני משחק על החיים ועל המוות עם עצמי יודע שמוות לא יהיה פה,מקסימום חיים נורמלים,שקטים ורגועים"בלי המבט הקרוע שלך". מה שעוצר אותי באמת זה הרצון לא לראות את המבט הזה לא להתמודד עם האכזבה שתיפול עליך, אכזבה מילה מורכבת מידי,אם ארצה או לא ארצה-היא תבוא בדרך מיוחדת משלה , תתיישב לך על הלב תנפץ לך חלומות שבנית בשבילי –"בשבילך". לפעמים שאני לבד אני תוהה לעצמי מהר ובשקט כמה אני מפחד בשבילך וכמה בשבילי כמה כואב לי עליך וכמה כואב לי על עצמי. כל זה דוחק אותי הצידה, מרחיק אותי ממך, יודע שאת לא מבינה, אבל לא בטוח עד כמה תרצי להבין הכל כל כך מבולבל לי. ביזבזתי כבר יותר מידי זמן בכעס ,יותר מידי זמן בלהתרחק,נמאס לי לכאוב,נמאם לי לכעוס.נמאס לי לקחת על עצמי הכל. ובעיקר נמאס לי שלעולם אני לא אהיה מסוגל להגיד לך את זה ! |