ליו"ר בית הנבחרים, האישה החזקה באמריקה, אולי בעולם, אין ספקות. היא מנפנפת ביד בתנועת ביטול היא סומכת על כולם. גם על ברק אובמה והילרי קלינטון, חברי מפלגתה הדמוקרטית המתמודדים על הנשיאות, גם על המתמודד מן המפלגה השניה, ג'ון מקיין. כולם, כולם יתמכו בישראל – וכל השאר, פוליטיקה של ערב בחירות. לא המדיניות האמריקאית. 

ננסי פלוסי יושבת זקופה על הכורסה שבמשרדה. את בוקר יום חמישי תתחיל בפגישה כבר בשש וחצי בבוקר, כדי להספיק כל מה שצריך לפני העליה למטוס, בדרך לישראל. גם היא באה לחגוג שישים למדינה קטנה במזרח התיכון. מדינה שהקמתה היא "נקודת אור יחידה בהסטוריה של המאה העשרים". יחסי ארה"ב וישראל, היא אומרת, חשובים לכם, וגם לנו. התמיכה בהם איננה מפלגתית, ופלוסי מסרבת להיגרר לניתוח מעמיק של הקרב הפוליטי המתחולל כעת סביב שאלת איזו-מפלגה-טובה-יותר-לישראל. נדמה שזו שאלה שמעוררת בה קוצר רוח, בטח בערבה של נסיעה חגיגית שכזאת. 

בשבוע שעבר קראה ב"וושינגטון פוסט" מאמר מעניין של ריצ'רד הולברוק, מבכירי ממשלו של ביל קלינטון, ומי שראה עצמו כמועמד כמעט בטוח להיות שר החוץ בממשל הילרי קלינטון, שכנראה כבר לא יהיה. הולברוק גם היה מי שסייע לקלארק קליפורד, יועצו של הנשיא הארי טרומן, לכתוב את זיכרונותיו. בעיתוי מובן, שיחזר לפני כמה ימים את סיפור העימות הגדול שבין קליפורד לבין שר החוץ של טרומן, ג'ורג' מרשל. הראשון תמך בהכרה אמריקאית זריזה במדינת ישראל הנולדת, השני התנגד בחריפות. "החלטתו של טרומן, נגד עצתם של מרבית חברי הממסד העוסק במדיניות חוץ שהתנגדו לה, היתה הנכונה", כתב הולברוק.  

פלוסי קראה, ונזכרה באביה, חבר הקונגרס תום דאלסנדרו, שהיה גם הוא מהתומכים המוקדמים והמובהקים בהכרה בישראל. עוד קודם לכן, נעכרו יחסיו של דאלסנדרו עם מי שהיה קודמו של טרומן, והמנהיג הנערץ עליו, הנשיא פרנקלין רוזוולט. דאלסנדרו היה מחברי הקונגרס שניסו לדחוף את הנשיא לפעולה נמרצת יותר נגד מכונת ההשמדה הגרמנית, לשווא. "אני לא אומרת שרוזוולט לא היה מכיר בישראל", היא ממהרת להבהיר.  

לחדר העבודה שלה נכנסים דרך מסדרון מבודד, שוטרים בכל אחת מפינותיו, בקומה השניה של בניין הקונגרס. הוא נמצא בצד הדרומי, זה של בית הנבחרים, אך ממש על גבול תחומו של הסנאט. בכניסה ארבע כורסאות עור כבדות, שחורות, המתהדרות בהיסטוריה ארוכה. שריד אחרון של כורסאות כאלה, המשמשות את משרד היו"ר כבר מן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה. ביום רביעי היה הקונגרס עמוס מחוקקים המצביעים על חוקים חקלאיים חשובים, וגם במבקרים. אך המסדרון של פלוסי שקט. בימי עבודה של הקונגרס, היא עבדו הנרצע של שעון ההצבעה. בטלויזיה הדולקת מולה מסך מפוצל לארבעה חלקים. באחד מהם נראים המחוקקים המצביעים באולם המליאה, מסך אחר ממלאת דמותו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הנואם באותה שעה בירושלים.

פלוסי מוכנה להחמיא לו: מאמציו להשכין שלום במזרח התיכון "כנים", היא אומרת. היוזמה שהוא מקדם "רצינית". וכן, היא כבר שמעה על ירי הקטיושה לאשקלון, על כך שיש נפגעים. באחד מביקוריה הקודמים סיירה בדרום, וראתה עד כמה קרובות הערים הישראליות לעזה. היא מבינה שייתכן וישראל תחליט לפעול בכוח צבאי: "לכל מדינה החובה להגן על עצמה", היא אומרת. בשבועות האחרונים עומד מי שיהיה כנראה מועמד מפלגתה לנשיאות, ברק אובמה, תחת מתקפת תעמולה של המפלגה היריבה. דוברי חמאס אמרו שהם בעד אובמה – ואם הם בעדו, אמריקאי שפוי יהיה נגדו, כך הם טוענים. אך עמדתו של אובמה בשאלת היחסים עם חמאס, ליברלי ככל שיהיה בכמה עניינים אחרים, דומה מאוד לזו של מקיין – גם לזו של פלוסי. עם אירגון טרור אין מדברים. היא לא רואה "ערך במסלול שיעקוף את הנשיא [הפלשתיני מחמוד] עבאס". רק איתו, היא אומרת, צריך לדבר. 

זו הודעה מעניינת מצד מי שנקלעה לפני שנה לקטטה קצרה עם ממשלת ישראל בעקבות החלטתה לנסוע לביקור בדמשק לשיחות עם הנשיא בשאר אסאד. פלוסי היתה בישראל, ישבה עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אחר כך יצאה לסוריה. היא היתה תחת הרושם שהוא מבין את נסיעתה, ושהיא נושאת איתה מסר ממנו. אולמרט התנער ממנה בפומבי. פלוסי נעלבה – עלבון שנדמה כי שרידיו לא נעלמו. "חברי המשלחת שלנו קיבלו החלטה לנסוע [לסוריה]. נפגשנו עם ממשלת ישראל לפני שיצאנו. הם העבירו לנו את המסר שרצו שנעביר לסורים. זה בדיוק מה שעשינו. מה שקרה אחרי זה אינני יכולה להסביר לך", היא אומרת. בין מקורביה יש מי שחושבים כי אולמרט פשוט נבהל, אחרי שקיבל טלפון מוושינגטון, אולי מאנשי הנשיא שלא היו מרוצים מן המהלך המדיני הפתאומי הזה.

אין פלא שפלוסי התרגזה על אולמרט, שהרי, היא זאת שבסופו של דבר בוזתה בציבור. מאמרו הראשי של ה"וושינגטון פוסט" כינה את נסיעתה "לא רק מזיקה אלא גם מטופשת". וזאת לא היתה הפעם היחידה שבה הצליח אולמרט להכעיס אותה. גם דברים שאמר על המלחמה בעיראק – ושהתפרשו כתמיכה מובהקת בעמדת הנשיא המתנגד לנסיגה – לא נשאו חן בעיניה ובעיני חבריה למפלגה.

אך פלוסי מפוייסת כעת, ששה לקראת הנסיעה הקרבה, "כל כך נרגשת". שולפת במהירות את ההגדרה המתאימה בעיניה לביטוי השחוק-מרוב-שימוש "פרו ישראלי".  בשבוע שעבר באו לקונגרס שני סוקרים חשובים, ניל ניוהאוז הרפובליקני וסטנלי גרינברג הדמוקרטי, שערכו עבור האירגון "הפרוייקט הישראלי" מחקר גדול שנושאו אהדת הציבור האמריקאי לישראל. מצביעי מקיין (85%) מאמינים שארה"ב צריכה לתמוך בישראל יותר ממצביעי קלינטון (58%) ואובמה (62%). אך מבלי להיכנס לפערים של פוליטיקה מדובר בתמיכה מרשימה בהחלט: 76% מהאמריקאים מאמינים שישראל היא "בן ברית חיוני לארה"ב". גרינברג, שהיה השבוע בישראל והציג כמה ממצאיו, אמר כי "רמת התמיכה בישראל כאן [בארה"ב] מעוררת התפעלות". זאת, אמר, מעין מתנה שמקבלת ישראל לחגיגות השישים. 

אך מה הופך אמריקאי ל"פרו ישראלי"? הנה ההגדרה שבחרה פלוסי: "תומך מובהק בישראל הוא מי שקודם כל יודע להעריך מהי ישראל, ואת הדברים שבהם אנחנו דומים", היא קובעת. אחר כך היא מונה: זו גם זו נוסדו בפעילות חלוצית, והתמלאו במהגרים. ישראל היא גם דמוקרטיה, היחידה באיזור חשוב.  והנה סיבה נוספת שפלוסי מונה לקשר המיוחד בין המדינות – סיבה שההכרה הפומבית בה ודאי תוכל לזכות לאיזכור של שורה או שתיים במהדורה הבאה לספרם השערורייתי של הפרופסורים וולט ומרשהיימר על "הלובי היהודי". זה הלובי המעוות לטענתם את מדיניות החוץ האמריקאית לטובת ישראל. הנה, כך אמרה זאת פלוסי : "יש לנו במדינתנו, התברכנו, בקהילה יהודית-אמריקאית חזקה שיש לה קשר חזק לישראל, ובאמריקה, לנטיות [של אזרחים] בבית יש השפעה על יחסי החוץ". 

בשבועות האחרונים מלאה העיתונות האמריקאית במאמרים על עתידה של ישראל, כמה מהם מטילים ספק ביחס אליו. "האם ישראל מחוסלת?" שאל ג'פרי גולדברג בירחון "אטלנטיק". "האם ישראל תשרוד עוד 60 שנה?" שאל בעל הטור כריסטופר היצ'נס במגזין "סלייט". לפלוסי יש תשובה. "בהיותי אמריקאית ממוצא איטלקי יש לנו ברכה: 'סנטאני' – שפירושו עד מאה שנה. אבל מאה השנים האלה לא מבטאות דווקא מאה שנים בדיוק. הן מבטאות 'לנצח'".