לזכר אחי היקר שנפל כטייס

ביום בו לא היית יותר, נתלש דף יקר מחיינו,

לא הושטנו יד כדי לתפוס אותו כי ידענו שאין מנוס,

הדבר לא יעזור, ואתה אלינו לא תחזור.

הכל נראה כמו חלום, קשה להבין אם אתה באמת, או לא!!!

אני שומעת ולא מאמינה,

הגד: "לא נכון" הגד: "זה היה רק לרגע, חזרתי ואני פה".

אבל  אתה לא!!!

וכך ממשיכים החיים לזרום, עם הריקנות והגעגועים,

הגרוע ביותר... הגעגועים.

והפחד שאולי לא נזכור!

ואז, נולד לי ילד ואני נותנת לו במתנה את שימך,

כדי שאוכל לנצור לנצח נצחים... ושמשהו יזכיר לי אותך לימים רבים,

את אחי שאהבתי...

ילד שלי, שעליו כל הזיכרונות... גל עד חי, עם נשמה...

שם חרוט על גוף כה יקר!

ובאותו רגע, איני מרגישה, איזה עול כבד, על כתפו הנחתי!

ילד שעונה לשמך וכל כך חי!

אותו ילד שלי, שואל הרבה שאלות, הוא רוצה להכיר את דמותך...

כדי לא לאכזב אף פעם...

וביום הזיכרון, קשה לו מאוד, לעמוד ליד האבן ששמו חרוט עליה...

אבל לי נשאר זיכרון...

מזמינים אותך, אחי היקר, לכל הטקסים, לחצאי יובלים, לאזכרות ועוד ועוד...

ממש כמו את שאר החברים, הטיסים.

אבל במקומך תבוא אמא... אמא של טיס, שכבר איננו!

כי אתה לא פה!!!

אתה נמצא למעלה ואינך יכול לרדת...

והעיניים שלנו אדומות, והשפתיים קפוצות...

ואתה איננו! והלב קרוע!

אבל מה נותר לנו ממך יקר?

חלקת אדמה, עם אבן קרה, ועליה השם באות שחורה.

הרבה פרחים, בכל יום חדשים,

כי הרבה חברים מבכים והרבה ידידים מבקרים.

אוהבים את השם... אוהבים את החלקה שנותרה...

אך יותר מכל אוהבים את הנשמה...

כאשר עמדתי ליד קברו הטרי של אחי, ביקשתי בקשה:

"שהוא יהיה אחרון הנופלים, ושבני כבר לא יצטרך להתגיס לצבא"

חלפו שנים והבקשה לא התגשמה.

לכן, עכשיו הייתי רוצה לבקש שוב את אותה הבקשה, לגבי נכדי...

"שלא יצטרך להשתתף במלחמה, ושהשלום יבוא במהרה"