ואפרופו כל מעגלי האבטחה האובססיביים המקיפים את שועי העולם שעזבו היום את עירי, משהו שכתבתי אי שם ב - 2003 לאחר שהמאבטחים של אריק שרון יצאו מבית ראש הממשלה לכנסת והשאירו אותו בבית, מפני שכל אחד מהם חשב שהוא ברכב האחר:-) סיפור אמיתי לגמרי:

שכחו אותי בבית

 "חזרתי ואמרתי לעצמי אריק אל תיבהל. אריק אל תיבהל. הם יבואו. לא יכול להיות שתישאר לבד. אל תירא אריק. ככה חזרתי ואמרתי לעצמי. אבל קולות הסירנה התרחקו ולרגעים מסויימים, שנדמו ארוכים כנצח, כמו השהייה שלנו בלבנון, כבר הייתי בטוח שנשארנו לבד. לתמיד. יוסי ניגש לבדוק מה מצב האוכל. ניסיתי להתבדח איתו, כי למרות שהוא אמור לחפות עלי, הרגשתי שאני זה שנמצא בשליטה. על-אף הפחד. הוא חזר ואמר שיש קפה ועוגיות.  הרמתי את השפופרת אבל הקו היה תפוס. המחשבה הראשונה שלי היתה שהכל מתוכנן נגדי ושהפילו לי את הקוים. דווקא הטלפון האדום היה תקין אבל ידעתי שלג'ורג' יש עכשיו ועידה בניו-יורק והוא לא יוכל לבוא. אז אמרתי ליוסי שינסה לפתוח חלון ולצעוק החוצה. הוא הלך לסלון אבל חזר מהר ואמר שלפני חודשיים אבי נתן הוראה להלחים את החלונות למקום. מסיבות בטחוניות. הנשימה שלי התחילה למהר אז שלחתי אותו להביא לי את הונטולין מהאמבטיה. אבל הוא היה פג תוקף. בפעם האחרונה שהשתמשתי בו זה היה מזמן. אני לא נלחץ בקלות. כשהכל ייגמר, אמרתי לעצמי, תוך שאני נוסך בעצמי בטחון, כשהכל ייגמר אנחנו נבוא חשבון עם הרופא.  מנהל מחלקה  שמקבל ימבה כסף בשביל להיות זמין 24 שעות ולדאוג שבשעת הצורך הכל יתקתק. והנה פג תוקף. ניסיתי לחשוב מחשבות נעימות. הייתי בטוח שהם יחזרו. לא משאירים אצלנו בשטח. חוץ מיוסף מדחת בשכם. אבל הוא דרוזי. ושכם אל שכם נלחמנו שם. וחמור מי שבשכם. הכל התערבב לי במחשבות הנעימות וחזרתי לפג תוקף וחשבתי על שמעון. לידו אני ילד. ילד ששכחו בבית. לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. אז אמרתי ליוסי שהזמן הזה שאנחנו לבד נתן לי לחשוב על ההרוגים מהפיגוע בבאר-שבע ושמפה אני רוצה לשלוח את תנחומיי למשפחות השכולות. הוא הנהן וליטף לי את המצח. התעכב על הצלקת שנשארה לי ממלחמת יום כיפור ואמר, אריק, ככה הם קוראים לי כשאנחנו לבד, יהיה בסדר, אנחנו נצא מפה. מזל שקווה (שפרן, הכתב המדיני של גל"ץ באותם הימים, ר.מ.) שם לב כשהחברה נכנסו למזנון הכנסת ושאל עלי. רק אז הדבילים קלטו שבאמצע מעגל האבטחה אין כלום."