הסנטור ויליאם בורה מאיידהו, לא זכה לראות בסופה של מלחמת העולם השניה. הוא מת ב-1940, עוד בטרם הצטרפה ארה"ב לכוחות הברית, טרם תקפו היפנים את פרל הארבור, טרם נחתו הכוחות בנורמנדי, טרם נודעו זוועותיה של שואת יהודי אירופה. בורה היה סנטור בדלן, שלא ביקש אלא נסיגה אמריקאית מעסקי העולם. מילותיו היו אלה שציטט אתמול הנשיא ג'ורג' בוש בנאומו בירושלים: "אלוהים, אם רק הייתי מדבר עם היטלר, כל זה היה נמנע". 

בוש לא סטה אתמול מהתורה המנחה את מדיניותו מאז טולטל בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001. עמדתו בנוגע לאיראן גובשה זה מכבר, וגם הובעה. אך אתמול - כששוב דיבר על תמימותם של אלה המאמינים כי בכוחן של פגישות לבלום את מגמות ההתפשטות האיראניות - נקלטו דבריו במכ"ם הפוליטי האמריקאי כאילו שיגר טיל מונחה לייזר ללב הקמפיין. המטה של ברק אובמה מיהר להגיב. מדובר, קבעו אנשי אובמה, ב"פוליטיזציה יוצאת דופן של מדיניות החוץ". אם מי שרוצה לדבר עם איראן דומה למי שרצה לדבר עם היטלר – הרי, במשתמע, דומה אובמה לנוויל צ'מברליין, או לסנטור בורה.  

בורה היה רפובליקני, כבוש, אך נולד באילינוי, המדינה של אובמה. בוש ניגח בנאומו בכנסת את אלה הנוהים אחר "נחמה שקרית של התרפסות, שההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי אין בה ממש", ודוברתו, תחת ברד שאלות הכתבים, הכחישה כי כיוון לאובמה. ובכל זאת, הוא המועמד היחיד במערכת הבחירות של 2008 הקורא לדיאלוג עם נשיא איראן. על כן קבע כי זה היה נאום "עצוב", "מתקפה פוליטית". כל כך מיהר להשיב מתקפה, עד שנדמה היה לרגע שגם לו, לאובמה, נוח להשתמש בדבריו של בוש, לזייף עלבון שיזכה בתשומת לב. כך ידגיש המועמד הדמוקרטי עבור הבוחרים את הפער שבין אובמה לבין בוש – ומי שהם מתארים כממשיכו האידיאולוגי, המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין. 

בוש היה נחרץ באבחנותיו, אך גם אותו ראוי למדוד בסרגל שהקצה למצדדי הפגישות עם איראן. פגישות לא יעצרו את אחמדיניג'אד – אך גם לא נאומים בכנסת. וממילא, אם בוש באמת סבור שדומה אחמדניג'אד להיטלר, מדוע ניתנה לו זכות הכניסה לאמריקה לפני כמה חודשים, ומדוע לא הושמו אזיקים על רגליו כשנחת בניו יורק? האם היה מאפשר להיטלר לבוא ולנאום בעצרת האו"ם – וגם לחזור הביתה בשלום? 

בוש אולי אינו תמים כאובמה – אגב, אובמה עצמו כנראה אינו תמים כפי שנוטים פרשניו לחשוב - אך מדיניותה של ארה"ב, שהוא עומד בראשה, נחלה עד כה כישלון אחר כישלון בסוגיה האיראנית. הסנקציות דלות מכדי להפעיל לחץ אמיתי להקפאת העשרת האורניום, והכוחות הסרים לפקודת טהרן הולכים ומתחזקים. גורם בקיא שעיין אתמול בנאומו של הנשיא נדרש למשל הבא: דומה איראן לקבוצת בייסבול ששחקניה כבר עומדים מוכנים על הבסיסים – בסיס 1, חמאס בעזה, בסיס 2, אסאד בסוריה, בסיס 3, חיזבאללה בלבנון. השלמת התוכנית האיראנית תהיה מכת ה"הום ראן" שתשלח את הרצים להקפה מהירה של המגרש. 

הנשיא בוש, מבעליה לשעבר של קבוצת ה"טקסס ריינג'רס", יודע דבר או שניים על בייסבול. "מבייסבול למדתי לפתח עור עבה נגד ביקורת", אמר פעם. "למדתי להתעלם מתקלות קטנות ולהתמקד בטווח הארוך". אך הטווח הארוך, כשמדובר באיראן, מתקרב במהירות מסחררת, ונדמה שהנשיא מתכוון להותיר את הטיפול בו ליורשו.

בראיון שהעניק בתחילת השבוע לעיתונות הישראלית נקט בתשובה נפתלת משהו, בבואו לתאר את מה שירצה להספיק לעשות בזירה הזאת בטרם יסיים את כהונתו: "אני חושב שמה שבהחלט יעשה זה מתווה בקשר לאיך להתמודד עם זה – לנסות ולפתור את זה באופן דיפלומטי; במילים אחרות, סנקציות, לחצים, סנקציות כלכליות; היסטוריה של לחץ שתשמש כמסגרת לוודא שמדינות אחרות מעורבות". והנה מה שאמר אתמול: "למען השלום, אסור לעולם להרשות לאיראן להשיג נשק גרעיני". ועוד אמר: "אמריקה עומדת לצידכם בהתנגדות תקיפה לאמביציה האיראניות להשיג נשק גרעיני".

אפשר לראות בהצהרות הללו הבעת תמיכה מרגיעה – בוש ודאי אינו רוצה בהתגרענות איראנית, ודאי ימשיך לנסות ולחפש מנופי בלימה. אך אפשר גם לתהות על פשר הניסוחים שבחר להשתמש בהם בנאום הזה. האם ההסתמכות על מה שיעשה "העולם" - או על מה שתעשה ישראל, שלצידה יעמוד – פירושה שאין בדעתה של אמריקה להיות מי שתבלום את איראן?