היא היתה התלמידה הכי טובה בכיתה. תמיד. זה התחיל בכיתה א' והמשיך בכיתה ב'

ו-ג' עד כיתה ח'. אחר כך הלכנו, כמעט כל הכיתה לאותו בית ספר תיכון.  גם שם היא הבריקה. היו כאלה בינינו שלא פירגנו לה כשהעירה למורים שלנו (בינינו - ממבט של "גדולה", היא באמת באמת היתה מיוחדת וחכמה כבר אז. ותמיד בצניעות. מעולם לא ניסתה להתבלט. לא התפרצה כלפי אף מורה. מאוחר יותר פנו אליה המורים לשאול אם יש לה מה להוסיף. חשבנו שלועגים לה - אולם התברר שמה שהיה לה להוסיף או להאיר

גרם להם שמחה והם לא הסתירו את גאוותם בה.

מצד שני - היתה מוזרה. מעולם לא התחברה עם "מלכת" הכיתה או עם חברותיה.

מעולם לא נראתה בשעות אחרי הלימודים מתרועעת עם מי מהבנות או הבנים. היו כאלו שניסו להתחבב עליה - והם נידחו.

לפעמים ראיתי אותה מנגבת דימעה. אולם לפעמים ראיתי אותה מחייכת.

אודה - אלי היתה מחייכת.  פעם אפילו פניתי אליה לאחר שעות הלימודים (שלא יראו אותי מעט החברים שהיו לי) והיא התנצלה בקצרה וטענה כי עליה לחזור במהירות הביתה.

לאחר השירות הצבאי - גם תקופה זו היתה  סתומה בעינינו, כאשר היינו נפגשים לעיתים 

ומרכלים על אלו שלא בילו, איתנו באותו רגע בהנאה צרופה.

חלפו שנים. נרשמתי לתואר שני לאוניברסיטה.

שם הקורס משך אותי וסיקרן אותי שם המרצה. פרופ' גילי קורן.

הייתי בשוק טוטאלי כאשר נכנסה לאודיטוריום חברתי מכיתה א' - הצנועה, החכמה, המבריקה והמבודדת. אולם שמה אז היה חנה סוסנובסקי.אבל מי שקרא לה קרא לה "את" אולי מפחד אולי מבושה.

מספר דקות לאחר ההרצאה - אני לא עקבתי אחר אף מילה שלה אלא התבוננתי בפניה היפים ובשקט והנועם האופפים את מוצא פיה, ואז היא הבחינה בי. היא חייכה את חיוכה המיוחד, ובכל מספר דקות כשההרצאה שוטפת ומרתקת - כנראה - פנתה אלי לבסוף וביקשה שאשאר אחרי ההרצאה.

באותו ערב התקשרתי לביתי והודעתי שאאחר. לא ידעתי עד כמה אאחר.

מיד לאחר ההרצאה הלכנו לבית קפה וניסינו להשלים פערים היסטוריים.לאחר מכן

נסעתי איתה לביתה. בעלה ושלושת ילדיה כבר היו רחוצים  בדרך לשינת הלילה.

שמעתי אותה  כל אותו ערב בשקיקה. כל קורות חייה כילדה שאביה נעלם במלחמה, שריפה כילתה את כל  רכושם, אימה הפכה לנכה ונפלה לנטל עליה ועל אחותה הקטנה.

חשבתי בליבי כמה סבל יכול אדם לשאת?

אבל היא חייכה.

כל הערב הקשבתי בערנות ובסקרנות.

לקראת חצות שאלתי אותה לפשר שמה.

החלפתי אותו. את היית בעיני הניצן אותו רציתי לראות פורח. את היית האדם איתו רציתי לעבור את שנות הילדות הקשות. לא רציתי לקחת ממך את שמך קרן גליל ולכן רק שיניתי אותו במקצת - ומאותו רגע השתנו חיי. לכן היום אני מודה לך.

חלפו שנים.

אנחנו מתראות כל שבוע. גם ממלאות פערים גם משתוללות - מה שלא עשינו כילדות

אפילו אתמול בלילה שיחקנו בכביש "מחבואים".

זה לא כל כך נורא להיות מבוגרים ילדים.